18 )3( 798 | עמודים עמוד נ וח אני כותבת את המאמר הזה בשעה שנדמה כי כבר נרגעו הרוחות, ובחלוף הזמן. ממש לא בא לי להצית מחדש את הוויכוח. משהו בי מעדיף לשים את זה בצד ולעבור הלאה. יותר מזה, אני מרגישה שעברתי, לאורך הדרך, כמה זוויות הסתכלות, ומה שנחווה בתחילה ככואב מאוד הפך בתוכי גם לחמלה וליכולת קצת יותר גדולה לראות את האחר, גם כשאני ממש לא מסכימה אתו. כך שלא נוח לי לכתוב את המאמר הזה. יחד עם זה, אני כותבת דווקא עבור כל אותם אנשים שמוצאים את עצמם בוקר אחד בעמדת מיעוט, מכל סיבה שהיא, ומגלים שעצם קיומם מערער משהו בסדר החברתי. עמדת המיעוט עשויה להיות דתית, פוליטית, מגדרית, כלכלית, היא יכולה להתקשר למראה חיצוני או לתזונה, לתעסוקה, לפוריות וכן הלאה. אז... לא נוח לי, והגוף שלי מתכווץ מעצם הכתיבה. ובשם אותו חלק שמתכווץ – ובעיקר בשל כך שהתוכן הוא לא הפואנטה אלא העמדה הנפשית, אני מבקשת מכם לקרוא את המילים שלי עם אורך נשימה, ועם קורטוב של הסכמה לנוע, ולו עד סוף העמוד, ממקום של ״יאללה גם זאתי״ ל״וואלה גם לי זה יכול לקרות, אם לא בנושא הזה – אולי בנושאים אחרים״. מוכנים? בואו נתחיל. נוחות (רשימה חלקית):־להלן דברים שמסבים לי אי קור מקפיא, חום עז, הלחות של תל אביב, רעב, בגד מגרד או סינתטי, מזרן רך מדי, התחושה שמאוכזבים ממני, קושי בפענוח קודים חברתיים, מבוכה של חוסר התאמה, מבטים ביקורתיים, מילים מתנשאות, לחץ זמן, לכלוך, מסטיקים על גזע עץ. כשנוח לי, הגוף מתרחב, הלב פתוח, הנשימה עמוקה. מערכת העצבים הפרה־סימפתטית פועלת ואני עסוקה במנוחה, בעיכול, ביצירה ובחלימה. כשלא נוח לי, הגוף מתכווץ, הלב נסגר, הנשימה משתטחת. כדור שחור כבד מצטנף ברום הבטן, מועקה עולה בחזה, מערכת העצבים הסימפתטית עובדת במלוא המרץ, המחשבות מתחילות לנוע בלופ, מנסות להוציא אותי מהמצב – ללא הצלחה. גם לכם זה קורה? לפני שנתיים נוספו כמה רכיבים לטור אי הנוחות הפרטי שלי. בתוך שבועות ספורים מצאתי את עצמי נעה – או יותר נכון מוּנעת – ממקום השתייכות נעים ונוח בלב החברה, לשוליים. רכיבי זהות חשובים המשמשים אותי ביומיום בהצלחה יתרה, הפכו מסוכנים לציבור. האופן שבו אני חושבת, תפיסת עולמי, צורת ההתבוננות שלי, השאלות הטובות שלי על־אודות ממסד, יחסי כוח, בריאות הציבור – כל אלו סומנו די מהר כמסוכנים, כדחויים מכול וכול. כמה מחבריי הטובים הפנו אליי גב. אחרים עברו לצד השני של הרחוב כשחלפתי על פניהם. שלטים הכריזו כי עבורי, לעת עתה, הכניסה אסורה. שלום לכם. שמי עינת. אני חיה מזה תשע־עשרה שנה עם בן זוגי האהוב במעלה גלבוע, מגדלת ילדים ועוסקת בבריאות נשים הוליסטית. רכיבי הזהות שעליהם כתבתי כאן שירתו אותי נאמנה במהלך חיי המקצועיים; למעשה, הם שירתו באופן עמוק גם רבבות נשים שפגשתי. ה״חוצפה״ שלי, ההעזה לשאול שאלות, להתבונן על הדברים קצת אחרת, תפיסת העולם שלי בתחום הבריאות, שירתה ועודנה משרתת נשים רבות מספור. להיות בעמדת מיעוט על הנכונות להביט בתמונה מזווית קצת אחרת עינת לב
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=