20 )3( 798 | עמודים עמוד נ וח כל זה מפתיע אותי מאוד. בתור מתרגלת מנוסה בדמיון מודרך, אני רגילה להכניס פנימה, עם הנשימה ובעזרת הדמיון, אהבה, חמלה ושמחה, ולהוציא החוצה עם הנשיפה ובעזרת אותו דמיון, כאב, קושי וצער. אבל פמה מציעה בדיוק ההפך – היא מציעה לי לנשום פנימה את מה שלא נוח לי. אחרי שאני הופכת ברעיון, אני מנסה אותו על משהו פחות דרמטי מחוויית חוסר ההשתייכות החברתית; אני מנסה אותו על כאב גרון. . בחיי, זו פנימה אז אני יושבת לי על נדנדה ונושמת את הכאב חוויה מוזרה. במקום לנסות להיפטר ממנו, לסלק אותו, לנשוף אותו החוצה – אני אשכרה נושמת אותו פנימה. כמו אומרת לכאב המאוד לא נוח הזה, בוא, אחי, יש לך מקום פה בפנים. אחרי עשר דקות מאומצות הכאב נשאר נאמן למקומו, עמוק במרכז הגרון שלי, אבל מישהו קורא לי לארוחת ערב. אני קמה, מעמיסה סלט על הצלחת, ומגלה להפתעתי שהכאב התמוסס ואיננו. ההתנסות המוזרה הזאת מביאה אותי לנשום פנימה גם אי - נוחויות אחרות. מתכווץ לי הלב כשמישהי זורקת לכיווני מבט? אני נושמת פנימה את הכיווץ. הגוף שלי מרגיש חלש כשאני פוגשת מילים מעליבות? אני נושמת פנימה את החולשה. האימון המתמיד (והקשוח, יש לומר) מגלה לי רובד נוסף. נוחות, ־בכל פעם שניסיתי להתנחמד כדי לא להסב לאחרים אי חשה כשלאחרים אניניסיתי בעצם, להימנע מאי הנוחות שלי, ש לא נוח. איכשהו חשבתי שאני אדם נאצל יותר. אבל האמת, האמת היא שכשלמישהו לידי לא נוח, מה שהכי מפריע לי זה ואת זה – את זה קשה לי מאוד לשאת. גם לי לא נוח. שעכשיו המסע בן השנתיים הזה גילה – ועדיין מגלה לי – כיצד אני יכולה לקחת אחריות מלאה על חיי. אין לי מה לצפות מאחרים שירגישו בנוח איתי. הדבר היחיד שאני יכולה לעשות, זה לנשום פנימה את חוסר הנוחות שלי כשהאחרים מתבוננים בי בעין עקומה. כשהרוחות נרגעו מעט, הרהרתי בצער בתחושת הבדידות כשהרוחות נרגעו מעט, הרהרתי בצער בתחושת הבדידות האיומה הזאת, וגיליתי לתדהמתי שבתוך עמי אנוכי יושבת. סביבי, מכונסים כל אחד בביתו, ישבו עוד ועוד אנשים שעברו חוויות דומות של מידור ולחץ חברתי ונשארו איתן לבד. שני קולות עלו בי: האחד, יאללה, נרגע הלחץ, ההיסטריה שככה. בואי נמשיך הלאה... דלגי. והאחר - אין מצב שאת מדלגת ולא מיישמת את מה שתרגלת
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=