21 סיוון-תמוז תשפ"ב להיות בעמדת מיעוט , חברת מעלה גלבוע, גינקוסופית עינת לב ומכשפה טובה, עוסקת בעיסוי רחם מסורתי. נשואה באהבה לאהרלה, אם לארבעה. האיומה הזאת, וגיליתי לתדהמתי שבתוך עמי אנוכי יושבת. סביבי, מכונסים כל אחד בביתו, ישבו עוד ועוד אנשים שעברו חוויות דומות של מידור ולחץ חברתי ונשארו איתן לבד. שני קולות עלו בי: האחד, יאללה, נרגע הלחץ, ההיסטריה שככה. בואי נמשיך הלאה... דלגי. והאחר - אין מצב שאת מדלגת ולא מיישמת את מה שתרגלת. בסופו של דבר הכרעתי. נאספנו בסלון ביתנו, חברות וחברים שעברו מסע דומה ורצו לחלוק חוויות ובעיקר תובנות של צמיחה אישית. השיחה המרגשת מאוד שערכנו הייתה גם כואבת מאוד. חלקנו זיכרונות מרגעים שבהם אמרו לנו מי ומה אנחנו, עוד לפני שפתחנו את הפה. רגעים שבהם גילינו שהגוף שלנו מפיץ מחלות מעצם היותו בעולם, ולכן אל לנו להשתכשך בבריכה או להתפלל בבית הכנסת. רגעים של ביוש חברתי, של נידוי, רגעים שבהם הואשמנו באגואיזם חסר תקנה על חשבון חייהם של אחרים. רגעים שבהם אי אפשר היה לקיים דיון, לשאול שאלות, להציע התבוננות נוספת, לבקש מנעד של התמודדויות ועוד. השיחה הזאת גם גילתה לנו כמה התחזקנו; כמה למדנו לדבר, נוחות. ־לחייך, לנשום. עד כמה אנחנו מסוגלים לשאת אי שנתיים בתוך קהילה צפופה ואהובה מאוד (וגם קצת לחוצה לפרקים), ובתוך מדינה צפופה (כנ״ל), גילו לנו עד כמה לנשימה יש כוח. מוזר ככל שזה יישמע, אותה שיחה הייתה גם הרגע שבו למדתי להודות על השנתיים הללו, על כל מה שהן העניקו לי. כפי שכתבתי בתחילת הדברים, לעת עתה נראה שזה (כמעט? הלוואי!) נגמר. ובכל זאת, אני כותבת מילים אלו בעיקר עבור כל מי שמעז להיות יותר מדי או פחות מדי או לא בדיוק כמו כולם, בכל תחום. אני כותבת כדי להזכיר לעצמי ולחלוק גם אתכם שאפשר לחזק את שריר השהייה עם אי הנוחות, אפשר לנשום אליה ואיתה. בתוך המסע שלי, אני מגלה שחברות עשויות להיות חזקות ובריאות יותר כשהפרטים בתוכן מוכנים לתרגל שהייה בתוך מרחב שכזה. בתור מי שלרוב חייתה במקום טוב באמצע, גיליתי משהו גם על להיות בצד, ואני מתפללת לזכור זאת גם בימים נוחים יותר. אמן.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=