30 )3( 798 | עמודים עמוד נ וח - כולל ארבעה כלבים בגודל של דוב, שני חתולים וחמוס אחד ק"מ, תוך שניסו להתחמק מיריות שעפו מכל 500 - והם נסעו עבר. ביום חמישי הם הגיעו לגבול מולדובה עם כל המשפחה. לקח לא מעט זמן עד שהתקבל האישור להעלות לארץ את כל המשפחה כולל החיות, והם הגיעו ארצה ביום חמישי במטוס האחרון, ומכיוון שזה היה המטוס של הארגון שלנו וגם הצוות היה קבוע, אפשרו לו להכניס את הכלבים לתוך המטוס אחרי שנתנו להם כדורי הרגעה...". "כשנחתו בארץ, המשפחה שלו שגרה בבת ים אספה אותם משדה התעופה בארבע וחצי לפנות בוקר עם שלוש מכוניות - אחת לכלבים, אחת לציוד, ואחת לאנשים". "תאיר, אחת המתנדבות ב'איחוד הצלה' מקיבוץ ברעם אימצה אותו, ועוזרת לו למצוא מקום כפרי שבו יוכל להתגורר עם הכלבים שלו עד שיתאקלם, ימצא עבודה ומגורים. בינתיים אותו בחור החליט לעבור קורס חובשים ולהתנדב ב'איחוד הצלה'. זו הדרך שלו להודות לארגון, כי בלעדיו הוא לא היה יכול להגיע לארץ עם כל החיות". "סיפורים כאלה, כולל הסיפור על האמא הנכה שעד היום אני מקבל כל כמה ימים מהבת שלה הודעה עם לב. ושהיא לא יודעת איך להודות לנו, ושהיא מאושרת, ורוצה לעשות עלייה - הם הסיבות שבגללן היינו בגבול. בשבילם בדיוק. כל סיפור כזה הוא עולם ומלואו". איך הייתה עבורך החזרה לארץ, לאחר חוויה כל כך אינטנסיבית? "בהתחלה לא הצלחתי לישון בלילה, כי אחרי כזאת אינטנסיביות של עבודה, כל לילה התעוררתי בתחושה שמישהו צריך את העזרה שלי. כשהייתי שם, כל רגע הגיע עוד טלפון, של אנשים מהארץ שמחפשים את הקרובים שלהם, של עדכונים, שאלות ובקשות. וכשהצלחתי לחבר בין אנשים מהארץ לקרוביהם על הגבול זה היה ממש מרגש: אם זה להתקשר לאירנה באילת, ולתת לה לדבר עם אימא שלה שעומדת לידי; ואם זה להתקשר לבחורה בשם אסתר עובדיה שנמצאת בארץ, ממש בערב פורים, ולחבר אותה לאימא שלה, שהייתה חולה ומותשת והגיעה אחרי שהאוטובוס שבו נסעה הופצץ, ולהרגיע את שתיהן ולתת להן לדבר זו עם זו ולשמוע איך הבכי פורץ בבת אחת, כי שתיהן היו במנוסה ולא ידעו מה עלה בגורלה של כל אחת. כל המקרים יצרו אווירה של דחיפות, של לחץ להוציא כמה שיותר מהר אנשים, להעלות כמה שיותר למטוסים, לסייע ולהגיש עזרה כמה שאפשר ולהגיע לכל אחד ואחת. אז כשחזרתי הביתה אחרי עשרה ימים כאלה, הגוף והתודעה עוד היו שם. בכל החלומות שלי גם אני עוד הייתי שם, בתוך הסיטואציה, ולקח לי זמן להשתחרר. וזה לא שהפסקתי לקבל טלפונים. גם מפליטים שהגיעו לארץ ועדכנו אותי שהכול טוב ואמרו תודה, וגם מאנשים שמתקשרים לשאול אם אני יכול לעזור להם במציאת מקום מגורים". "גם הסיפורים ששמענו שם, סיפורים מסמרי שיער ומטלטלים, לא נתנו לי לישון. על רוסים שיורים ללא רחם על שיירות של פליטים, על המוני גופות של חיילים רוסים שזרוקות ברחובות - זה נשאר איתי. עכשיו תודה לאל אני כבר ישן בלילה; עכשיו אני עסוק בעיקר במה שקורה פה". ומה קורה פה? במה אתה עסוק עכשיו? "משלחות החילוץ במולדובה בעצם סיימו את תפקידן, ועכשיו אנחנו עושים כל מה שאפשר כדי לעזור לאלה שהגיעו לפה. קודם כול, גם כשנחתנו בארץ, תפקידנו כמתנדבי 'איחוד הצלה' לא הסתיים עד שאחרון הפליטים יצא מהטרמינל, ולפעמים זה לקח זמן. בעלי הדרכון הישראלי עזבו את שדה התעופה כמובן ראשונים, ובני המשפחות שלהם חיכו להם ואספו אותם, אבל בעלי הדרכון האוקראיני התעכבו בשדה כדי לעשות תהליך חיכו להם נציגי המשרדים השונים והעניקו 1 עלייה. בטרמינל להם על המקום תעודת זהות. ומשם הם הועברו לבית מלון למשך חודש וקיבלו סל קליטה, אבל היו גם כאלה שהיו תקועים כי לא היו להם האישורים הדרושים, וידענו שאנחנו לא עוזבים אותם עד שאחרון הפליטים עוזב. המשמעות הייתה לפעמים לילה שלם של המתנה". אנשים שחיכו 26 "בטיסה האחרונה של 'איחוד הצלה' היו לקונסול. כאלה שאין להם דרכון בתוקף, אין להם שום מעמד. הגיע הקונסול, ואז הוא התחיל לתחקר אחד אחד 16:30 בשעה כדי לתת אישורים, ולבחור איזה סטטוס לתת להם בארץ. היה ביניהם גם אבא, שזה נדיר, עם ילד בן שמונה וילדה בת ארבע שנדבקה במשך שעות לדניאלה, הרופאה בצוות שלי, וחיבקה אותה כמו שמחבקים אמא. לא הבנו מה קורה, רק ראינו את הסיטואציה ולא רצינו לשאול שאלות. הקונסול הוא זה ששאל וכך הסתבר לנו שכמה ימים לפני כן, מול העיניים של כל המשפחה, האם נהרגה מטיל. לאבא יש משפחה באילת ויש לו דרכון ישראלי, אבל לילדים לא היו דרכונים ולכן הם לא היו יכולים להיכנס עד שהקונסול הנפיק להם תעודת מעבר". "אבל גם כשהתפקיד הרשמי שלנו כמשלחת הסתיים, נותרו לנו עוד משימות. יש למשל פליטים שמובלים למעצר ואנחנו נלחמים עליהם ומוציאים אותם משם, תמורת ערבות. כל אחד מאיתנו ״אומץ״ על ידי אחד או יותר מהפליטים ואנחנו מלווים אותם גם בארץ". איך אתה מסכם את התקופה שם במבט לאחור? "אני עדיין מעכל. ברור לי שגם המנהלת של 'איחוד הצלה' לא שיערה שזה מה שהולך להיות. אני חושב שהטסה של מעל עשרים טיסות חילוץ ממולדובה לכאן ובחזרה לא הייתה בתוכניות שלהם. לכל טיסה כזו היו ספונסרים, מישהו שמימן אותה, בעיקר יהודים מרחבי העולם, וכמעט בכל פעם שהמטוס נחת בארץ, התורם של אותה טיסה הגיע כדי לפגוש את העולים ולהגיד שלום לצוות המתנדבים. חלק מהתורמים אפילו הצטרפו
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=