33 סיוון-תמוז תשפ"ב הסיקור התקשורתי הנרחב על שורת מפגשים שערך ראש הממשלה, נפתלי בנט, עם מנהיגים זרים, כולל פגישה עם המנהיג הרוסי שכללה נסיעה בשבת, גרמו לרבים לתהות מה למדינת היהודים ולדוב הרוסי. דווקא בעידן של מלחמות ואירועים לא צפויים, מתגלה חשיבות המשא ומתן הבינלאומי ומתבהר תפקידו של המתווך. למה התיווך נחוץ ומה אפשר ללמוד מכך על עתיד הסכסוכים? תיווך בסכסוכים בין־לאומיים הפך בתחילת המאה העשרים ואחת לאחת השיטות המועדפות ביותר לפתרון סכסוכים, ותדירותו עלתה בשנים האחרונות. אחד הנושאים המרכזיים בחקר התיווך הבין־לאומי היה ועודנו סכסוכים בין מדינות ומשברים. פעמים רבות נשאלת השאלה, מהי הדרך הטובה ביותר להסדיר תהליכי שלום או למנוע מלחמות, וכיצד מהלכים שונים של מתווכים מייצרים תוצאות שונות. מדינות שבוחרות לגלם את תפקיד המתווך, זוכות להכרה וליוקרה השמורה למועדון קטן ופורץ דרך. התיווך משקף את יכולת המתווכים לזהות חלופות למלחמה או לצמצם את העימות, אם על ידי שכנוע, אם כשיפור תקשורת לקויה ואם בגיבוש פתרונות חלופיים אפשריים. בשנה האחרונה זכו כמה דוגמאות של תיווך בין־לאומי לתשומת לב: נורווגיה תיווכה בין שלטון הטאליבן לבין ארצות הברית ומדינות המערב לאחר השתלטות הארגון האסלאמי על המדינה אפגניסטן מחדש; רוסיה שימשה כמתווכת בסכסוך שפרץ בין ארמניה לאזרבייג'ן; טורקיה תיווכה במלחמה הנוכחית בין רוסיה לאוקראינה, ואפילו ראש ממשלת ישראל, נפתלי בנט, נכנס לעמדת המתווך. רבים תהו כיצד מדינה קטנה כמו ישראל הפכה למתווכת בין רוסיה, המעצמה הגדולה, ובין אוקראינה, והתשובה נובעת מרשת הקשרים האישיים שיש לישראל עם אנשי המעגל הפוליטי הקרוב בשני הצדדים, ובזכות מדיניות זהירה שהיא נקטה כבר מתחילת הקרבות. דוגמה נוספת היא קטאר המשמשת כמתווכת בין ישראל לחמאס בשנים האחרונות, וכן גורמים עלומים נוספים הנעים על הציר שבין 'לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב' על יסודות התיווך הבין־לאומי ד"ר ניר לויטן ביכורי חדשנות - 'לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב' דיפלומט בכיר ממדינה סקנדינבית שהיה מעורב במזרח התיכון הסביר לי כי כמתווך, "אתה רוצה לטפח מערכת יחסים לתקופה ממושכת כדי להניב תוצאות בטווח הארוך" ולעומת זאת שר החוץ של דנמרק הסביר לי בחוסר נחת כי המזרח התיכון היה ועודנו "בית קברות לרצון טוב" ישראל למדינות האזור, במטרה לפרוץ דרכים חדשות להרחבת מעגל הנורמליזציה בין ישראל לשכנותיה. המבוגרים בינינו זוכרים את 'דיפלומטיית הדילוגים' של הנרי , שמשמשת עד היום דוגמה לדיפלומטיה 1975 קיסינג'ר ב־ נמרצת שמטרתה לחלץ הסכם כמעט בכל מחיר. מהצד הישראלי הבינו כבר אז עד כמה הדיפלומטיה של מזכיר המדינה האמריקאי הפכה את פעולותיו לשעת מבחן ביחסי ישראל-ארצות הברית, לנוכח הלחץ הכלכלי והאיום ב'הערכה מחדש' של אמריקה כלפי ישראל (בין השאר בשאלת אספקת נשק ומימון לתעשיות הביטחוניות בישראל). צעד זה הוביל לחשיבה מחודשת 1975 בממשלת רבין הראשונה ולחתימה על הסכם הביניים ב־ עם מצרים, שכלל נסיגה ישראלית מקו התעלה, לראשונה מאז מלחמת ששת הימים. בשונה מתהליכים אלה, לתהליך הנורמליזציה במזרח התיכון שהובילה לאחרונה ארצות הברית במסגרת הסכמי אברהם, קדמו שנים רבות של עשייה מדינית חשאית, שנעשתה ברובה הרחק מכלי התקשורת. במזרח התיכון, בייחוד במדיניות החוץ הישראלית, הייתה לכך חשיבות רבה. החוקר המנוח פרופ' אהרון קליימן, חקר את החשאיות המדינית במזרח התיכון וסבר כי הדיפלומטיה החשאית התקיימה באמצעות חילופי מידע ענייניים, הבנה שבשתיקה או השגה של הסדר חשאי. מנקודת מבט זו, היא נעשתה על ידי הממשלה ללא ידיעה או הסכמה של העם ומאחורי דלתיים סגורות. באמצעותה יישמו קובעי
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=