טור אישי 47 סיוון-תמוז תשפ"ב הו, גיליוטינה מְנוּחָה נְכוֹנָה יהונתן שרמן חבר בארות יצחק, נשוי לחן ואב יהונתן שרמן, לארבעה, בוגר ישיבת ההסדר במעלות ושירות צבאי בחטיבת הנח"ל. עורך דין, סנגור פלילי ובעל משרד עצמאי. מש ברגע שאחרי הרגע האחרון, כשכבר כלו כל הקיצין וגופו מ של האדם כבר איננו רלוונטי לו, מאחלים לו כולי עלמא שיזכה למנוחה נכונה, מה שנקרא: ״וּבְנֻחֹה יֹאמַר...". או־אז, כשנוחות או מנוחה הן הדבר האחרון שמעניין את נשמתו שכבר נתבקשה לגנזי מרומים (גניזה באופן כללי היא מקום לא נוח), הוא זוכה סופסוף לנוח ״והגוף ינוח בקבר...״. יצא לי לפגוש כמה וכמה אשר מדי לילה מייחלים לאיזו מנוחה הגונה - רגילה, לא לצמיתות. אני מקנא בלא מעט שונ״צים מקצועיים אשר למדו סודהּ של הירדמות צהריים מהירה, ויקיצה טבעית. מה זה אומר עלינו, על משפחת בני האנוש, שאך בעת היפרדות הנפש אנו זוכים באמת למנוחה ראויה? האם המשמעות היא שכל החיים האדם רק כוסף למנוחה שלא באמת ניתנת להשגה? או דווקא ההפך, בן האנוש לא רוצה לנוח ובשורשו הוא בורח מן המנוחה שמתגנבת אליו רק כשהדבר כבר לא בשליטתו? וחות, כמנוחה, היא עניין יחסי. יש מי שאף פעם לא נוח להם. נ יש מי שנוח להם בכל מצב. נסיעה צבאית בטיולית צפופה על שביל כורכר משובש לנקודת התחלה של מסע מפרך, יכולה להתברר כנוחה עד מאד, כהפוגה בין משימות והזדמנות לשינה מתוקה. מאידך התרווחות בכורסה מתכווננת בקולנוע, אבל מול סרט לא מוצלח ומשעמם יכולה להיות עינוי, גם פיזי. כולתו, או למעשה בחירתו, של האדם, יש לה חלק קרדינלי י בשאלות של נוחות, נינוחות ומנוחה. זו החלטה מודעת – מהי נקודת המבט שאותה מאמץ מאן דהוא, ההשקפה שאותה הוא מפנים כבסיס לעולם התוכן שלו. זו עשייה שלעתים איננה קלה, היא צורכת תחזוק ולעתים אף מידה סבירה של הונאה עצמית. שׂבעוּת רצון תדירה איננה בהכרח טובה, שכן איך תיתכן אז מוטיבציה להשתפר? דווקא כשמזהה האדם בעצמו או בסביבתו חלקים לא טובים וטעוני שיפור, מצבים מאתגרים ולא נוחים, הריהו מדורבן לשנות את מצבו. מי היה נישא אלמלא קָץ בבדידות, אלמלא חש חסֵר ללא בן/בת זוג? מי היה רוכש השכלה אלמלא חש חוסר סיפוק במשרתו הראשונה או בתפקידו הזוטר? כך כמובן גם לגבי גאולה עצמית ועבודת המידות. לא תיתכן הטבה ללא שתִקדם לה תחושת מה של חוסר נוחות, של אי מיצוי עצמי. נצרך, אם כן, כוונון עדין בין הקטבים של חוסר סיפוק תמידי למדושנות עצמית מוגזמת, כדי לאפשר מקום לשיפור והתקדמות אשר תבואנה, כמעט בהכרח, כל אימת שחוסר סיפוק ותחושת חסר יהיו בנמצא. זאת כמתבקש תוך הכרה במגבלות העצמי ומגבלות המציאות, שאם לא כן, לעולם לא יברך אדם על הטובה. עניין של מידה, או מידות. אפילוג ידועה מימרת חז״ל על בריאתה של השבת בשבת (שהרי כתוב ״ויכל א - לוהים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה...״ משמע שהיה דבר מה שסיום בריאתו התרחש ביום השביעי). המנוחה עצמה, עצם השביתה, היא שנבראה בשבת, זו יצירה של בטלה פוזיטיבית, אי מעש אקטיבי. ׳מעין עולם הבא יום שבת מנוחה׳ – זמן שמחוץ לזמן הטבעי, עולם אקסטריטוריאלי, מרחב קונספטואלי שאיננו חלק אינהרנטי מהרצף הטבעי של חיי היומיום. מנוחה נכונה.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=