טור אישי 51 סיוון-תמוז תשפ"ב עומדת על דעתי אני והאמת עינת לוי , נשואה לרן, 42 חברת קיבוץ יבנה, בת עינת לוי, אמא לארבעה, עמיתה בבית ספר מנדל למנהיגות חינוכית. את האמת, אני מפחדת מהמילה אמת. אני מבינה את הצורך הגדול בה, ואת ההנעה העצומה לפעולה שהיא יוצרת. בעולם הדתי־אמוני היא עיקר ובסיס. אבל דווקא בגלל זה אני מפחדת ממנה. יותר מדי אנשים, ביותר מדי מקומות ולאורך יותר מדי תקופות, עשו דברים נוראיים משום שהיו בטוחים שהם אוחזים באמת (כן, גם בשם אלוהים). כשלומדים היסטוריה, אפשר לחשוב שהשאיפה לאמת היא מקור כל הרע. ומזה אני מפחדת. אני מעדיפה להסתכל על העולם במונחים של טוב ורע; כשבוחנים את המציאות בעולם המושגים הזה, יש מקום לפרשנות, להבעת דעה. אפשר להתלבט, אפשר לא להסכים, אפשר לנהל משא ומתן, ואפשר אפילו להתחרט. גם בעולם המושגים הזה יש צדדים קיצוניים, ברורים ומוחלטים, אבל יש גם הרבה שטח אפור. ואפור זה טוב. זברה צבועה בשחור ולבן כדי לבלבל את האויבים שלה, ואני לא רוצה לבלבל אף אחד. הקושי העיקרי עם תפיסת החיים הזאת הוא שצריך למצוא מנוע אחר למוטיבציה. כשלא אוחזים באיזו אמת, ולא מציבים את האמונה באמת כמגדלור וכתמרור מכוון, קשה יותר להניע לפעולה. במידה מסוימת, כשאנחנו יודעים לאן אנחנו רוצים להגיע, קל לנו יותר ללכת בדרך. הביטחון ב'אמת' טוען באנרגיות, מצדיק מאמץ, מדרבן… האפור יכול להיות נינוח יותר, וזו גם המלכודת שלו, הוא עלול להביא לשאננות, לדריכה במקום, לוויתור. אם הגעתם עד הלום ולא נפלתם לתהום השאננות, סביר להניח שתיתקלו בקושי נוסף. הבוחרים באפור נדרשים למצוא תחליף לשביל הסלול בדמות אמת ברורה, וככל שהשביל מתארך, האפור הופך עמוק יותר, הדרך מתעקלת ומסתעפת, מתמלאת בחיפושים ובהתלבטויות והופכת לדרך של בחינה עצמית אינסופית. דרך הספק. נשמע לכם מתיש? במידה רבה, הספק הזה הוא המנוע שלי. החיפוש התמידי מהווה עבורי תמריץ מספק להמשך הדרך. השאיפה לאמת, שבאחרים מפיחה רוח חיים, אותי דווקא מכבה ומטרידה. כמו שכתבתי, התמרור המכוון שלי הוא תמרור הטוב והרע. הוא שעוזר לי לפזר את הערפל היורד לפעמים על הארץ ומסתיר לי את הדרך. הוא שעוזר לי להסתכל על העולם בעיניים קצת יותר בוחנות וקצת פחות שיפוטיות. הוא זה שעוזר לי להתהלך בעולם עם קצת יותר צניעות... בשנים האחרונות אני פוגשת הרבה אנשי חינוך. עבדתי במערכת מופלאה של החינוך הממלכתי־דתי, מערכת ערכית ואידיאולוגית מאין כמוה. אין אחד בתוך המערכת שלא רוצה לתקן את העולם, לרוב מתוך להט דתי לעשות רצון ה'. הדבר העיקרי שמשותף לכל אלו שמצליחים במשימתם, הוא הבחירה בספק. רק כשבוחרים בספק מצליחים להיות פחות שיפוטיים. רק כשבוחרים באפור מצליחים לשים את הכלל לפני היחיד. רק ככה יכול להיות מקום לכולם, ורק ככה אפשר לקיים מערכת ממלכתית. רק ככה יכולה להתקיים מדינה. אז... אמת היא מילה שמפחידה אותי, ואנשים שחושבים שהם מחזיקים באמת - מפחידים אותי גם. וכששואלים אותי איך זה מסתדר עם היותי אישה דתית, מאמינה ושומרת מצוות, אני לרוב שואלת בחזרה - איך יכול אדם להיות דתי, מאמין ושומר מצוות, ולהיות בטוח שהוא אוחז במשהו שאפשר לקרוא לו אמת?
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=