קו המשו וה ספר התורה ששב מן השבי עין צורים במהלך ההקפות של שמחת תורה בשנת תשנ"ג, פתח חבר הקיבוץ אמנון עצמון ארון עץ קטן שהיה חבוי בארון הקודש בבית הכנסת, ומה הופתע לגלות בתוכו ספר תורה נשכח הכתוב בכתב יד מיוחד, על גיליונות קלף גדולים ומהודרים. במהרה הסתבר שמאחורי הספר יש סיפור מרתק. כחודשיים אחרי שעלו על אדמות הטרשים בגוש עציון, במרחשוון תש"ז, נערכה ברוב־עם הכנסת ספר תורה שתרם לקיבוץ שמואל יעקב קונוויסר, בהמלצת הרב נריה. גם הראשון לציון, הרב עוזיאל, כיבד את הטקס בנוכחותו ואת ברכת ההנהלה הארצית נשאה טובה טברסקי (אילן), שנתנה ביטוי לתחושת החברים: "היום הננו מרגישים שבאנו הביתה". בה' באייר תש"ח, כשנה וחצי לאחר מכן, נפלה כפר עציון, וחברי עין צורים קיבלו את ההוראה להיכנע ולהניח את נשקם. ביום נטישת היישוב היו שני ספרי התורה של עין צורים עטופים בטלית, מוכנים לנשיאתם לעבר הלא נודע. עם צאת אחרוני החברים, פשטו המוני ערבים פנימה. שמחה כהן, חבר הקיבוץ שעזב בין האחרונים, הבחין בערבי ששולח את ידו לספר התורה הגדול שנשכח במהומת הנטישה. תוך איום בנשק שעוד היה עליו, לקח שמחה את הספר ונשאו אל מחוץ למשק, יחד עם השבויים. וכך העיד אברהם רטנר, שהיה בעמדה קדמית של עין צורים ורבדים: לאחר הפסקת האש, כשהמוני ערבים פשטו על הקיבוץ, פקד דני מט להמטיר מכת אש נוספת, שאולי בזכותה נמנעו הערבים מלבצע מהדורה שנייה של הטבח שערכו בכפר עציון. אחד החברים [...] נפצע, רצתי להזעיק עזרה והצטרפתי לשורת השבויים שהלכה לאיטה לעבר המשאיות שבאו לפנותנו. ידיי היו ריקות, ולפתע מצאתי את עצמי עם ספר התורה ביד. יוסף שלזינגר (לימים חבר משואות יצחק) נשא את הספר השני. דוד מבצרי סחב על גבו שק כבד שבו נצרר הש"ס. לפנינו הלך טוראי ראשון מהלגיון הירדני שפילס לנו את הדרך בין ההמון הערבי. עלינו עם הספרים על המשאיות. במשטרת חברון פקדו עלינו לשבת. סיננתי ליוסף, שעמד לידי עם הספר השני 'נשארים לעמוד'. לא ידוע לי מהיכן היה לי האומץ. מפקד המשטרה ניגש אלינו וכשניסה להסיט את הכתונת ולגלות מה אנחנו מחזירים, אמרתי לו: 'חראם' [...] פתחתי את הספר והראיתי לו את האותיות. נשארנו לעמוד עד שדאגו להביא כיסא שעליו יכולנו להניח את הספרים ביחס של כבוד וקדושה. אחרי עשרים ושלושה ימים במשטרת חברון עברו השבויים למחנה אום־אל־גמאל בירדן, והספרים יחד אתם. במחנה האוהלים הוקם אוהל תפילה ובו הונח הספר. תנאי המדבר לא היטיבו עמו - קור מקפיא בחורף וחום ויובש וסופות חול בקיץ, ואותיות החלו לפרוח מן הספר. הרב שלמה מן־ההר, שהיה בין שבויי העיר העתיקה, התיר כצורך השעה, לתקן את האותיות בדיו רגילה, כדי שניתן יהיה להמשיך ולקרוא בו. לאחר עשרה חודשים, כשחזרו השבויים ארצה והתיישבו בבקעת שפיר, נמצא מי שאמר שהספר פסול, ומאז שמו אותו למשמרת בארון קטן ולא קראו בו עוד. כשמצא אמנון עצמון את הספר בשמחת תורה, הוא החל לחקור את נסיבות נטישתו של הספר, ופנה לרב צבי פסח פרנק, שפסק שניתן להחזיר את הספר לשימוש על ידי תיקון מחודש בדיו סופרים של האותיות שתוקנו בדיו רגילה. הספר הובא לסופר מומחה, הגווילים טופלו בחומר חדיש, היריעות שנפגמו תוקנו, והאותיות תוקנו כהלכה. עץ חיים חדש הוזמן במקום זה שניזוק. כאשר הגיעו לקחת את הספר, התברר שהייתה זו עבודתו האחרונה של מאיר זאב מנדלוביץ, שיצא אותו בוקר לעפרה ונרצח בידי מחבלים. זכרו מונצח לצד שמו של התורם. מעיל חדש נתרם לזכר חבר הקיבוץ שלמה יהודאי ועוצב על ידי מנוחה דויטש, מעצבת פרוכות שהייתה חברת משואות יצחק, וביום ירושלים של שנת תשנ"ד הועבר הספר ברוב עם מראש עציון, מקום מושבו הראשון, לבית הכנסת בעין צורים, מקום הקבע החדש־ישן. מעובד מתוך כתבה של שמחה כהן, עמודים, אייר תשנ"ד 56 )3( 798 | עמודים
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=