6 )3( 798 | עמודים מציאות זו נובעת מכך שבתינו הפרטיים ממוקמים בתוך מרחב מוכר המספק לנו ביטחון בהווייתנו. האדם, כך לימדנו טשרניחובסקי, 'אינו אלא קרקע ארץ קטנה / האדם אינו אלא אדם שאיבד את ביתו עדיין נטוע בנוף 2 תבנית נוף מולדתו'. מולדתו. יש בו תקווה ואופק חייו נותר פתוח. מצבו של הפליט שונה. הפליט הוא מי שנאלץ לנטוש את מרחב נוף מולדתו, מי שסולק והודר ממקומו הטבעי. בני אדם רבים בעידן המודרני חיים בתנועה מתמדת, משנים את מקומם, סביבתם, תרבותם ולשונם. הפליט שונה מהם: הוא לא בחר להיעקר ממקומו. כוח חיצוני אלים כפה זאת עליו. הפליט נעקר מביתו; הוויית חייו מתמצית בעקירה זו. לכאורה הפליט הוא גולה. חלומותיו, זיכרונותיו ותקוותיו נשללו ממנו באבחת חרב. חוויית הגלות אינה רק ציון עובדתי של העתקת מקום אלא היא חוויה קיומית. אבל הפליט שונה מגולה 'רגיל', שאינו פליט. הגולֶה חי בעצב, בכיסופים ובגעגועים אין קץ לביתו שרחק ממנו. נפשו סוערת עליו עד מאוד. מי כמונו, בני העם היהודי, יודעים את טיבה של הגלות ואת ערגת הגעגועים לבית. אבל חוויית הגלות יכולה להיעטף בשגרת חיים המעניקה לאדם סוג של ודאות וביטחון. בתוך רקמת העצב והיגון נבנה בית חדש, סביבה מוכרת חדשה, בה מוצא האדם מרגוע. כדברי ירמיה (כט, ד): "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל ם בָּבֶלָה. בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ וְנִטְעוּ ַ לְכָל הַגּוֹלָה אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי מִירוּשָׁל גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פִּרְיָן. [...] וְדִרְשׁוּ אֶת שְׁלוֹם הָעִיר אֲשֶׁר הִגְלֵיתִי אֶתְכֶם שָׁמָּה וְהִתְפַּלְלוּ בַעֲדָהּ אֶל ה' כִּי בִשְׁלוֹמָהּ יִהְיֶה לָכֶם שָׁלוֹם". מרחב הגלות החדש אינו מעלים את הסבל, אבל הוא בונה סביבו חיים חדשים. משורר תהלים יודע זאת היטב ולכן הוא מתחייב לזכור את ירושלים בתוך שגרת החיים החדשה, שבה ירושלים הופכת לזיכרון עמום: "עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן. [...] תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה ם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי" (תהלים קלז, א-ו). ַ אֶת יְרוּשָׁל לפליט אין מותרות שכאלה; כל הווייתו מתכנסת לפליטות. ייתכן שיום יבוא והוא יהפוך לגולה; ייתכן שבביתו החדש יטשטשו התקווה והסדר את חוויית הגלות. אבל כעת הוא אינו חווה זאת, כי פליטות היא חוויה בזמן הווה. העבר נשלל ממנו והעתיד רחוק ממנו. הפליטות נוכחת עתה בהווה חייו וקורעת אותו מזהותו. אכן, לפליט אין זהות מעבר לפליטותו. אובדן האזרחות הוא אמנם אחד הסימפטומים של הפליטות אבל אינו ממצה אותה; חוויית הפליטות היא אפיון קיומי שלילי. הפליט חווה את מחיקת רקמת זהותו. אזרחותו שנפגעה אינה מגנה עוד על זהותו והווייתו מתערערת. הפליט אינו אוקראיני, יהודי או פלסטיני; אינו גבר או אישה, ילדה או ילד; אינו יצור שזכויותיו האזרחיות מגוננות עליו - עתה הוא פליט, החווה את אימת חייו המרוקנת ממנו כל נינוחות וביתיות: הוא אינו יודע היכן יניח ראשו בערב, האם ימצא פת לחם בארוחתו הבאה, האם ימצא מזור לפצעיו, .285 , א, תל אביב תשס"ד, עמ' כל כתבי טשרניחובסקי 2 והאם יחיה. הוא הושלך מארץ החיים אל מרחב הלימבו שבין החיים לבין המוות; אינו חי ואינו מת, לכל היותר הוא שורד. הפליט אינו יכול למצוא נחמה בזיכרונותיו, אינו יכול לקוות, להיעצב על לבו, ואף לחשוב את עצמו, כי הוא חי על גבול החיים והווייתו מכונסת כל־כולה לתוך חיי קצה אלה. סבלו של הפליט סבל אינו בהכרח כאב פיזי; כאב פיזי ממוקד באיברי הגוף ואפשר למדוד אותו, אולם סבל תוקף את הוויית האדם כולה; גופו ונפשו. הוויית הסובל היא צעקה, גם אם קולה לא יישמע. לא רק פליט חווה סבל קיומי מעין זה. סבל שמעבר לכאב, הלוכד את הוויית האדם הוא אפיון של הקיום האנושי. אין אמת־מידה אובייקטיבית לסבל ואין הוא נחלתם של אישים מסוימים. לאור זאת עולה השאלה: במה מתייחד סבלו של הפליט? האם הוא שונה מסבלו של אדם שחייו איבדו ממשמעותם? האם הוא שונה מסבלו של חולה שנפשו נעטפת בסבלו? החולה מצפה למזור ומקווה שיחלים גם אם מחלתו אנושה. בעומק סבלו שוכנת התקווה, כי הוא מוקף באהבתם של רעיו, משפחתו והמטפלים בו. לא כן הפליט: הוא מוקף בפליטות העוטפת אותו ואת בני ביתו. הוא מוצא עצמו במבוכה משום שהפליטות היא אירוע שבהרף־עין התחולל ובהרף עין יכול להיעלם. נדמיין לעצמנו את הרגע שבו הכובש הרוסי מסתלק מאוקראינה, והפליטים שבים אליה. יש להניח כי רבים מהם יחוו קושי, אבל אופק התקווה ישוב אליהם. משמעות חייהם לא התמוססה מתוכם, מישהו שלל זאת מהם, וברגע אחד השלילה נעלמת והחיים שבים אל תיקונם. הפליט חווה את חייו כשאלה שאין לה מענה. תביעת הפליטוּת פליטות מייצרת שאלה ותביעה כנגד בני אדם אחרים. הוויית הפליטים היא תביעה לזולתם, קריאה להצלה – הצלת הגוף החי ומלאות הקיום האנושי. תביעת הפליטוּת עשויה להיענות ועלולה שלא להיענות. עמנואל לוינס עמד בתוקף על כך ש'פניו' של הזולת מצוות ומחייבות את האדם. בכך הוא טעה: 'פניו' של הזולת אינן מצַווֹת; הן עשויות ליצור תביעה רק אם הזולת יפנה אל הפליט, אם הוא יחלץ מתוך נפשו את ההכרה כי עליו להיענות לתביעה שבפליטות. אבל הזולת יכול גם להסב פניו ולאטום את לבו; האדם יכול שלא לראות את זולתו הפליט ולעשותו לשקוף. מקור החיוב הוא באדם המתייצב לנוכח הפליט ופותח את שערי 3 לבו. הסבת הפנים מהפליט אפשרית. האדם יכול להיות יצור מוסרי אבל תמיד עלול לבגוד בקיומו כיצור מוסרי. לא כל בני אדם מבצעים בגידה זו על ידי רוע ישיר ובוטה שמאפיין בני אדם שנעשו לדמונים, כנאצים בזמנם. הללו בחרו שלא לראות את ,מול אחרים ואחרות: אתיקה של הנסיגה הפנימיתלעניין זה ראו בהרחבה: אבי שגיא, 3 .106–68 , עמ' 2012 בני ברק מעני י ני די ומא
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=