7 סיוון-תמוז תשפ"ב היהודים כבני אדם המטילים עליהם חובה כלשהי. אולם רוב בני אדם מסבים את פניהם באמצעות אריגת סדרת טיעונים ההופכת את ההתעלמות למעשה מוסרי. הרוע מתוּוך באמצעות 4 שפת הטוב. אנו חווים זאת היום בהחלטותיה ובמחדליה של מדינת ישראל ושל אזרחים רבים, ואני מבקש להתייחס לכמה טיעונים הנשמעים בתקופה זו, המתלבשים בלבוש מוסרי. לפי טיעון אחד, הפליטים הדופקים על שערי מדינת ישראל הם אכן פליטים, אולם הם בחרו במודע שלא להישאר במדינות שפתחו בפניהם את שעריהן, אלא להגיע לישראל דווקא, ולכן אין עלינו חובה לנהוג בהם כפליטים. ברם, הן מבחינה משפטית והן מבחינה אתית, פליטות נקבעת ביחס למדינת המקור שממנה נעקר הפליט. הוא אינו פוסק מלהיות פליט רק משום שיכול היה למצוא מרגוע לנפשו במקום אחר. הוא מופיע מולנו כאדם התובע ומבקש הגנה על עצם חייו. האם העובדה שהיו לו אפשרויות אחרות מבטיחות הגנה זו? יתר על כן, האם עובדה זו פוטרת אותנו מההתייצבות לצדו כאן?! על פי היגיון זה, אדם יכול להיפטר ממתן צדקה לעני שהרי העני יכול לפנות למישהו אחר! כתב האשמה כנגד הפליט על מחדליו צריך להימחק. תחת זאת צריך אדם לחמול על הפליט הנמק בסבלו, להיות עמו בסבלו. שד"ל ניסח עמדה זו בתמציתיות חדה: 'החומל כואב בכאב רעהו ולא ישקוט עד אם יחבוש את חמלה מתרחשת כאשר בני אדם 5 שבר רעהו ומחץ מכתו ירפא'. , וראו שם, 2022 , בני ברק פרובקציה עניין זה נידון בהרחבה על ידי סטניסלב לם, 4 באחרית דבר מאת אבי שגיא, 'מתאולוגיה של הרוע לאנתרופולוגיה של הרוע', עמ' .99–71 . לניתוח החמלה ראו: 12 א, ירושלים תש"ל, עמ' מחקרי יהדות שמואל דוד לוצאטו, 5 .67–15 ), עמ' 3 שגיא (לעיל, הערה סובלים עם הזולת את סבלו, נחלצים מהאנוכיות ומהסגירות האופפת אותם ומרחיבים את הגדרת ה'אנחנו'. טענה זו, שהפליטים אינם פליטים משום שיכלו לבחור בחירה אחרת, מחייבת לא רק בדיקה עובדתית מקיפה אלא גם השהיית החמלה. פליטות היא תביעה למענה אנושי; היא מופנית לנתבע מסוים כאן ועתה. מבחינה מוסרית, הנתבע אינו יכול לפתוח את ספר החשבונות ולערוך בחינה מדוקדקת למבקש העזרה. אם יעשה זאת יפגע לא רק בפליט, אלא גם בנפשו שלו. הוא ייעשה לאדם אטום לזולת, למי שאינו קשוב לסבל. פליטות מחייבת פעולה ולא דיבור עודף. דיבור זה גורם להחמצת התביעה, להסתלקות התביעה, לפגיעה נוספת בפליט ולקהות רגשית מוסרית. תביעה זו צריכה להיענות גם במקרה של ספק – עדיף לטעות ולפתוח דלת במצב של ספק על פני נעילת דלתות. עמדה זו היא מורשת יהודית עתיקה. כך נאמר בספר איוב (לא, לב): " בַּחוּץ לֹא יָלִין גֵּר דְּלָתַי לָאֹרַח אֶפְתָּח". הבית צריך להיות פתוח שכן בבית הסגור יש עוול ורוע. אדם אינו יכול להתעלם מרעהו הסובל מבלי שיחולל בכך פגיעה אנושה. כך קורא הנביא ישעיהו (נח, ז): "הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת, כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם". הלחם שנותן בעל הבית לרעב הוא לחמו שלו ובכך הוא נעשה שותף לרעב. שותפות זו מתעצמת משום שביתו של האדם פתוח לעני: אדון הבית אינו מוציא את נדבתו לעני החוצה אלא מזמינו לביתו. מי שחי בבית פתוח מעין זה, חי בעולם שבו אי אפשר להסיט את המבט מהסובל. הסובל נעשה אחד עם הנותן. בלשונו של המלבי"ם המפרש את מילות הפסוק לעיל בישעיהו: "מבשרך אל תתעלם - לא יהיה זה דומה אצלך כאילו אתה גוזל את בשרך על בשר חוצה לך. רק כאילו נתתו על בשרך, כי כל בני אדם הם בשר אחד". הנביא ישעיהו (פס' י) חוזר ומדגיש את הדיספוזיציה לפתוח את הלב מסורת ישראל אימצה מקדמת דנא את הרעיון שחובה מוסרית – חובתו של כל מי שהוא חבר בקהילה האנושית – היא חובה בסיסית הקודמת לחובה הדתית. תורת ישראל איננה ממירה את החובה המוסרית, היא מוסיפה על גביה נדבך נוסף. במיוחד תבעה המסורת היהודית מן האדם לזכור את גרותו היסודית, מורשת גלות מצרים
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=