10 )2( 802 | עמודים ואף על פי כן השבת הארוכה בממ"ד סיפורי ממ״דים התעוררתי בבוקר שמחת תורה והתחלתי להתלבש. תוך שאני מתלבטת מתי ללכת לתפילת החג, מוקדם או מאוחר יותר - בכל זאת, שמחת תורה - שמעתי 'צבע אדום'. מי מתרגש מזה? אבל האזעקה הפעם נשמעת שוב ושוב, ברצף לא רגיל, והכול כבר נראה חשוד. יצאתי לסוכה לראות מה קורה בחוץ, השעה מוקדמת, בוקר החג. פתאום אני רואה צעירים נכנסים לשכנים, ולא מבינה איך באים אורחים בחג כל כך מוקדם. אני מסתכלת ימינה ושמאלה, ורואה קבוצה גדולה של אנשים רצים על הכביש מולי, חמישה מהם נכנסים אליי הביתה במהירות, מבוהלים מאוד. נכנסתי איתם, הם סגרו את הדלת ובלי לבקש רשות הזיזו כורסא כבדה על הדלת, שלא תיפתח בקלות. נכנסנו כולנו לממ"ד כשברקע כל הזמן אזעקות 'צבע אדום'. לפתע הבחנתי בסכינים על הרצפה ולא הבנתי איך הם הגיעו לשם. החזרתי אותם למטבח ואחרי כמה דקות, שוב הם היו על רצפת הממ"ד. רק בדיעבד הבנתי שהצעירים לקחו את הסכינים כאמצעי הגנה. בשלב זה התחלתי להתפלל. הצעירים כל הזמן עם הטלפון ואין עם מי לדבר... ניסיתי לספר להם על עצמי ומשפחתי - ללא סיכוי, הם בשלהם. בסיום התפילה הצעתי להם לאכול ולשתות, והם בקושי נענו לי. בשלוש וחצי אחר הצהריים, שלושה מהם החליטו לצאת מסעד, כהצעתי, דרך השער הראשי, ובאמת הם עלו על רכבם ויצאו. שני האחרים נשארו איתי, לא מוכנים לעזוב אותי לבד, עד שנוצר קשר עם דניאלה כלתי. בשש וחצי בערב, אחרי שהחג יצא, הם הסכימו לטעום משהו, ואז ביקשו מהם לקחת את הרכב שלהם מהכביש, כנראה כדי לפנות מקום. נתתי להם את מספר הטלפון שלי שיעדכנו אותי מה מצבם, והם אכן יצאו והצליחו להמשיך בדרכם. גם אני התבקשתי להתפנות מסעד, אבל סירבתי. למחרת לקחו אותי לירושלים לדנה בתי. הסיפור מנקודת מבטה של ללה, שמצאה מקלט בביתה של שרה, יחד עם עוד ארבעה בחורים: "רוכבי אופניים שפגשנו במנוסתנו אמרו לנו: 'יש קיבוץ לא רחוק מפה, יש להם כיתת כוננות. סעו לשם'. הגענו לקיבוץ סעד. כיתת הכוננות שעמדה בחוץ כיוונה אותנו פנימה. מאחד הבתים יצאה אלינו מלאכית, שרה ג'קסון, והזמינה אותנו להיכנס. היא דאגה לנו לאוכל ולשתייה. להורים כתבתי שאני בבית, בתל אביב, שלא ידאגו... בין אזעקה לאזעקה עברנו לסלון. שרה סיפרה לנו על המשפחה, פתחה אלבומים, הציעה לנו אוכל ושתייה, היה אירוח נהדר. מצאנו בביתה מקלט ולב חם". לאחר השבעה באוקטובר קעקעה ללה על זרועה קעקוע של פרפר שבמרכזו קליע אקדח והסבירה: "כשפרפר עובר על ידי הוא כמו קמע עבורי, שמסמן לי שדרכי נכונה. בבריחתי בין מיגונית למיגונית, משדה הקטל הנוראי, בכל פעם שראיתי פרפר, הרגשתי בטוחה. הרגשתי שאני בדרך הנכונה. בכניסתי לביתה של שרה, התעופפו על ידי שני פרפרים...". ראיינה והעלתה על הכתב: חנהל'ה אלברט. פורסם ב'עלים', עלון קיבוץ סעד באותה שבת התארחה משפחתה של אשתי בחדרי מכינת , הלכתי לבדוק 54:6 'יונתן'. כשהחלו מטחי הצבע האדום, בשעה שכולם בסדר. מפאת השבת הייתי ללא נשק וללא מכשיר נייד. כשהגעתי לשם ראיתי מולי מחבלים על אופנועים ושמעתי צעקות בערבית ויריות חזקות. לא ארחיב מה עבר עליי אבל בגדול, מהבוקר עד הערב לא הייתי עם משפחתי אלא עם חמי וחמותי בחדרי המכינה, סמוך לקרב שהתנהל לאורך כל היום. רק אחר הצהריים ליווה אותנו כוח צבאי לבית (אני לא בטוח שהמשפחה של אשתי תגיע לבקר אותנו בשנים הקרובות...) הרגשת חוסר הביטחון וההמתנה הגדולה לצבא שהגיע רק בצהרים, גרמו לנו לפגיעה קשה באמון בצה"ל ולתחושת הפקרה. רגע של מתח היה כאשר חברי כיתת הכוננות ניסו להיכנס לחדר שלנו, כי הוא היה במיקום צדדי שנוח לירי, אך בהתחלה חששנו לפתוח להם את הדלת, שמא מדובר במחבלים דוברי עברית. רק לאחר זיהוי ודאי פתחתי את הדלת וראיתי מולי כמה מחברי כיתת כוננות, אחד מהם פצוע ברגלו. טיפלתי בו וניסיתי לחבוש אותו בציוד שהיה שם – בגדים של אחת החניכות שמצאתי בארון וכבל של טלפון, וזאת כאשר ליד החלון עומד כל הזמן לוחם ויורה מחלון הממ"ד לעבר המחבלים. שרה ג׳קסון, קיבוץ סעד איציק יבלונסקי, קיבוץ עלומים
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=