11 שבט תשפ"ד ד"ממב הכוראה תבשה אז עכשיו אני יושבת ברוגע, אחרי שפינו אותנו למלון בים המלח אבל אתחיל מההתחלה. ערב חג, הכנות אחרונות, סידור הנרות ועריכת השולחן, חגיגי במיוחד. ההקפות המסורתיות, ההקפצות ב'מפי אל' וחוזר חלילה. כמו בכל שנה, כשזה מתחיל להיות ארוך מדי, אני חותכת הביתה. הפעם זה היה שווה במיוחד. הצלחתי לסיים ספר נפלא של עידית שכטר-פייל , 'היד השלישית'. עשוי טוב, מותח ומורט עצבים. כשהלכתי לישון, לאחר ארוחה חלבית חגיגית ואינטימית, חשבתי לעצמי, "מחר בבוקר אלבש את השמלה החדשה עם השרשרת המדליקה, ואם יהיה קצת קר, יהיה גם השאל החדש שסרגתי". וכמו שאומר הפתגם: 'מנטש טראכט אנד גוד לאכט' (האדם מתכנן ואלוהים צוחק). בסביבות שש וקצת קמנו לקולות נפץ קרובים, כמו מקלעים, ואחר כך מטח טילים והוראות מהמוקד לנעול דלתות וחלונות, להישאר בממ"ד ולסגור את הדלת עד להודעה חדשה. בסביבות השעה שבע מצלצלים בדלת. זה היה מפחיד. אפילו מאוד. התקרבנו מעט ואז שמענו קריאות בעברית "אנחנו מהמסיבה, אנחנו בסכנה, תפתחו לנו את הדלת". שמענו קולות מצוקה ופתחנו. אל הבית נכנסו חמישה גברברים צעירים ומפוחדים והתחילו לספר איפה היו מה ראו: "...ואפילו ממש בשער של הקיבוץ שלכם היו פצועים, אבודים, ניסינו גם לראות אם אפשר לעזור והגיע מד"א", הם סיפרו לנו, מבולבלים והלומים. הרגענו אותם והכנסנו אותם לממ"ד, נתנו להם לשתות ולאכול ולאט לאט הם הצליחו להירגע. ניסיתי לשאול אותם על עצמם - באיזה בית ספר למדו, איפה הם גרים, ובאמת ראיתי שהם כבר חוזרים לעצמם. בשלב מסוים הם היו מאוד עייפים והצליחו להירדם. כל אותן שעות בילינו איתם בממ"ד. מיותר לציין שמרגע שנכנסה ההודעה המנחה, נהיה אצלנו יום חול. הפלאפון נשאר פתוח וגם הטלוויזיה, ולאט לאט הגיעה האינפורמציה ואיתה גם ההבנה של גודל האסון. והם כל הזמן אמרו, "איזה מזל היה לנו...". כמובן שהתפילה בבית הכנסת לא התקיימה, ואבי התפלל בממ"ד, תוך שהטלוויזיה ממשיכה לעדכן והחבר'ה רובצים ומסתכלים. הכנסנו פירות ופיצוחים, עוגות וענבים, "מסיבה בסבבה". נפשות, אז מה זה בשבילי 17 ארוחת הצהריים הייתה מתוכננת ללהאכיל אותם? הם באמת היו חמודים ונעימים, חבורה שכזאת... בשעות אחר הצהריים הם כבר רצו לנסוע הביתה, אבל ההנחיות היו להישאר בבתים. בשלב מסוים ולזמן מסוים, פתחו להם את הציר העוקף, והם יצאו לדרכם ולא הפסיקו להודות לנו על הכנסת האורחים ועל האומץ שלנו לפתוח להם את הדלת. לי הדבר נראה כמובן מאליו, שאם יש מישהו במצוקה ואנחנו יכולים לעזור, לא נעמוד מנגד. אחרי שהלכו וירד הערב, הבדלנו על הנר, וירדה עליי עננת עצבות נוראית על מה שאנחנו חווים, על אי הוודאות, על המתח, המחשבה על הנכדים שצריכים לעבור את זה שוב ושוב, והתפרקתי. כל זמן שהייתי בתפקיד, האדרנלין היה גבוה, ומשתם התפקיד, התחילה הבאסה. אבל לא להרבה זמן. חיילים הגיעו והיו רעבים, ושלחנו להם קופסאות עם אורז ועופות, ושוב היה לי תפקיד. שמחתי לראות גם את הנכד שלי ולפנק אותו ואת חבריו בעוגות ועוד עוגות ועוד... ביום ראשון אחר הצהריים קיבלנו החלטה, שאם מפנים - גם אנחנו נתפנה. והנה אנחנו כאן. נכון, הייתה שבת ואני לא התאפקתי, סליחה אלוהים הטוב אבל הייתי חייבת... מתוך 'עלים', עלון קיבוץ סעד-מלון נבו בעריכת חגית רפל לאה הלפרין, קיבוץ סעד ניצולים ממסיבת הנובה בממ"ד של משפחת הלפרין
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=