איזו חוזקה, אישית, משפחתית או קהילתית, התגלתה לך בחודשים האחרונים? איפה את/ה בדילמה אם להישאר או לחזור? מהן המחשבות הדומיננטיות שלך בעניין? 16 )2( 802 | עמודים ואף על פי כן "חוויה קהילתית מרשימה שכבר חזרה רחל ב', מלון נבו: על עצמה פעמיים, הייתה החוויה של ערבי בנים. עשרות בנות ובני סעד הגיעו למלון, נפגשו, חיבקו, עודדו, וארגנו הופעה לקהילה, ערבי זיכרונות, שירי סעד, התרפקו על חוויות ילדות. אבל העיקר היה חום הלב. שמחת המפגש וההתרגשות עלו על גדותיהם. הרגשת היחד והשותפות היו כל כך משמחים ומעצימים והעניקו לי ולרבים מהקהילה כוח ותעצומות להמשיך את הדרך, ולהתחזק". "כשהגענו, בקושי היה כאן בית כנסת, יאיר, מלון לאונרדו: ארון קודש וספר תורה. יצרנו כאן בית כנסת שלנו עם מניינים בשעות ברורות וקבועות כל יום, עם שיעורי תורה רבים. בזכות הרב עמית ובזכות הגבאי שלנו. בכל יום שני הרב אילעאי מגיע ברבע לשמונה לתת שיעור, ובכל יום ברבע לשבע בבוקר אנחנו לומדים עם הרב עמית דף יומי, ואחרי התפילה יש שיעור נוסף. זה המקור לחוזק קהילתי. יצרנו כאן יחד חוסן של שגרה, שגרה של עשייה מסוימת שבלעדיה אפשר בקלות להגיע למצב שהכול זורם ולא חשוב". "הקהילה. המלון גרם לי להכיר מקרוב שרית ב', מלון נבו: אנשים שלא הייתי איתם בקשר יום יומי בקיבוץ, ולגלות כמעט בכל שיחה משהו מעניין, משמח, מחבר, לאדם ש"לא ידעתי" שמתאים לי להתחבר אליו". "תעצומות הנפש של ההורים, שרית ק', מלון איילנד: שממשיכים קדימה, מתקדמים ופועלים לבריאות הנפש של ילדיהם, משפחתם והקהילה. כי אם לא מתקדמים קדימה, או שוקעים או נופלים אחורה". "אני בן אדם של שגרה, זה המקום רחל י', מלון איילנד: הבטוח שלי. וכשנתלשנו בבת אחת מהשגרה שלנו, בתחילת השהייה במלון, הייתי מאוד מעורערת - מה יהיה ואיך יהיה והמון שאלות. לצד הצורך לעבד את מה שקרה לנו בשבת, והחדשות שלא הפסיקו להגיע, והחוסר בשעות שינה, והצורך לטפל בילדים שגם הם חוו שעות ארוכות של מתח - הייתי זקוקה לשגרה שלי הפשוטה. הכול השתנה לי פתאום. לקחתי לעצמי כמה ימים כדי להבין מה אני רוצה בלי לנסות לתכנן קדימה. להאמין שהכול יהיה לטובה. גיליתי שיש בי יכולת גמישות שעוזרת לי לתפקד במצבים מורכבים". "ברמה האישית, אם היו אומרים לי לפני רותם, מלון נבו: שמחת תורה שבחודשים הקרובים אעבור לגור במלון, ללא בעלי, למשך כל כך הרבה זמן עם שני פעוטות, הייתי אומרת שאין מצב. היום אני יודעת להגיד שיש לי כוחות שלא ידעתי שקיימים בי. על אף הטראומה והטלטלה שעברנו, אני יודעת, היום יותר מתמיד, שיש לי חוסן. אני מרגישה שרוב הזמן אני מצליחה להחזיק את השגרה המאתגרת כאן, יודעת לבקש עזרה כשצריך, ומצליחה אפילו לקום בחיוך ולשמוח במה שיש (לא לדאוג, מדי פעם ישנם גם ימים של בכי וקושי כמובן)". "הקהילה שלנו התגלתה בשיא תפארתה משי, מלון נבו: בתקופה הזאת. הצלחנו בפרק זמן מאוד קצר להקים פה בים המלח את כל המערכות שלנו, חינוך לגיל הרך, יסודי ותיכון, פורמלי ובלתי פורמלי, מועדון ותיקים, מרפאת מכבי, משחקייה לילדים לשעות אחה"צ, מרכז חוסן, סיוע לנשות המגויסים, לעובדים מרחוק ועוד המון דברים שקצת we-work מתחם מקלים על החיים כאן. ההתגייסות של כלל הקהילה לטובת הבנייה המחודשת הזאת נתנה הרבה כוח לחברים כאן והאירה את כוחה של הקהילה באור חדש וטוב". "אין לי שום דילמות. תגידי לי לחזור - מחר יאיר, מלון נבו: אני חוזר! יחד עם זה, ניסיתי למצוא דברים שאוכל לתרום בהם בעלומים ובסביבה ולא מצאתי, ולהיות רק לנטל על אלה שנמצאים שם, לא מתאים לי" (עדכון: יאיר מצא עבודה בקטיף הדרים בפרדס של הקיבוץ, וכבר חזר לעלומים). "הילדים שלי החליטו שמדליקים נרות חנוכה בבית בעלומים. היינו שם עם ילדינו ונכדינו, בבוקר הייתה תפילת ראש חודש חגיגית בבית הכנסת בארגון הרבנות הצבאית וכך נשארנו מהבוקר עד הדלקת נרות חנוכה, הכנו לטקעס ועשינו הדלקת נרות, היה מרגש מאוד". "יחד עם זה אני מבין שאנשים שעברו את השבת עם ילדים בממ"דים, החוויה שלהם שונה משלי. החוויה של תמי ושלי, שהיינו שנינו לבד, זו חוויה אחרת לגמרי משל משפחות שמטופלות בילדים קטנים. אין לי שום עמדה לגבי אנשים שמרגישים אחרת; אני יכול לגמרי להבין את מי שמרגיש אחרת לגבי החזרה או אי החזרה לעלומים". "אנחנו מאוד רוצים לחזור הביתה, זה שרית ק', מלון איילנד: המקום שבו אנחנו רוצים לגדל את הילדים שלנו, אבל נחזור רק כשנדע שאנחנו בטוחים באמת. אנחנו סומכים על צה"ל ויודעים ומקווים שזה יקרה בקרוב". "בגדול, אני רוצה הביתה בערך מהשבוע רותם, מלון נבו: הרביעי כאן (בהתחלה לא הצלחתי לדמיין את האופציה. הבית היה נראה לי המקום הכי מפחיד בעולם). אחרי כמה ביקורי מולדת,
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=