19 שבט תשפ"ד "הדרוהב ץבוקה" ידעתי על המסיבה כי מאוד עניין אותי האישורים הביטחוניים שניתנו לאירוע הזה. ביום חמישי שלפני כן אפילו לקחתי את המשפחה למתחם של המסיבה, להראות להם את כל ההכנות. איך שאני יוצא מהשער, מתנפלים עליי האנשים שם ושואלים אותי, "מה עושים?" אני אומר להם להיכנס לשתי מיגוניות שנמצאות בצדדים, להמתין וכשיירגע לנסוע הביתה. בהבנה שלי, עדיין אין מחבלים. הם שואלים אותי לאן אני נוסע ומבקשים להצטרף אליי. מעל רכבים נוסעים אחריי בשיירה. 40 אני פונה שמאלה לכיוון קיבוץ סעד - דקה ורבע נסיעה, כשמסביבי ירי מרגמות ורעש גדול. כשאני מתקרב לכיכר, מתקרב אליי רכב מכיוון הצומת, מחורר כולו מירי, ואני רואה שהנהג מנופף לי ביד שותתת דם, בלי אצבעות, וצועק לי, "אדוני, אל תרד לצומת יש מחבלים בכיכר סעד". אני מסתכל לכיכר ולא מאמין למראה עיניי, מחבל עומד שם ויורה במקלע! באיזה שהוא שלב המחבל זיהה אותי ואת הרכבים שמאחוריי והחל לירות לכיווני. הרכב חטף כמה פגיעות לא רציניות ואני מיד עושה פרסה, כשכל ארבעים הרכבים מאחוריי, ובחיוג מקוצר מודיע לקוקי: "יש מחבלים בארץ. לסגור את הידית של הממ"ד!". הטלפון השני שאני עושה הוא לאבי ברוורמן, רעי וידידי משכבר הימים מקיבוץ עלומים, שבבוקר ראיתי אותו רץ לחמ"ל. "אבי", אני אומר לו, "נתקלתי במחבלים בצומת סעד. תפתח את השער של עלומים, נכניס את כל הרכבים לעלומים ונסגור את השער". ואז הוא צועק לי "בשום פנים ואופן לא! אתה לא מתקרב לשער של עלומים! אני רואה במצלמה חמישה מחבלים בשער שיורים והורגים את כל מי שנמצא שם". אני מבין שאני כלוא בין שתי חוליות מחבלים, עדיין לא ידעתי כמובן את התמונה המלאה. יצאתי מהרכב וקראתי במערכת הכריזה שלי לכל הרכבים שמאחוריי: "חברים, אנחנו מוקפים במחבלים. סעו אחריי, סמכו עליי, אני אוציא אתכם מזרחה דרך הפרדסים". והם בוכים שהאוטו שלהם לא יכול לנסוע בשדות והוא יישרט.. אני מגייס את כל הסבלנות שיש לי ונותן להם נאום: "אני רפי בביאן, קב"ט המועצה האזורית שדות נגב. אני מכיר את הגזרה, אני אציל אתכם, אני מתחנן בפניכם, תיסעו אחריי ותצילו את עצמכם". וכל הזמן הזה אני בודק שהמחבלים לא רודפים אחרינו... אני מתחיל לנסוע בשבילים, דרך שדות ופרדסים שאני מכיר כבר שלושים ושתיים שנה, ולוקח את השיירה מזרחה, דרך מרכזי המושבים שובה וזמרת. בדרך אני רואה אנשים עם טליתות הולכים לבית הכנסת וכורז להם לחזור הביתה. רוב המכוניות נסעו אחריי, והגיעו בשלום יחד איתי לחמ"ל, ואף ישבו איתנו שם כמה שעות ומהם קיבלנו אינפורמציה על מה שקרה במסיבה. אבל לצערי, שנים עשר רכבים החליטו לא לנסוע אחריי ולמחרת נאלצנו להזיז את הגופות שלהם לשוליים ולכסות אותן עם בדים שהיו לי ברכב, זה היה מחזה קשה מאוד. הרגשתי אשם שלא הצלחתי לשכנע אותם לבוא איתי. אגב, אני מנסה כיום לאתר דרך הפייסבוק את הבחור עם היד המדממת שהזהיר אותי לא להיכנס לצומת סעד, אחרת הייתי נכנס לתוך המארב של המחבלים יחד עם כל השיירה שנסעה אחריי וסמכה עליי, ואני לא רוצה לחשוב מה היה קורה להם...". מה היו המשימות שלך כקב"ט המועצה בשלב הזה? מה יכולת לעשות? "לעשות הרבה לא יכולתי, כי לא היו לנו נשקים לחלק ולא יכולנו לצאת לעלומים, אבל התמקדנו בהעברת הנחיות מצילות חיים לתושבים – להסתגר בממ"דים, להודיע למי שיש לו נשק להוציא ולהכין אותו לפעולה, ובעיקר להעביר את המידע ליישובים הדתיים שבהם אין טלפונים פתוחים, ולסגור בתי כנסת. אני פונה שמאלה לכיוון קיבוץ סעד - דקה ורבע נסיעה, כשמסביבי ירי מרגמות ורעש גדול. כשאני מתקרב לכיכר, מתקרב אליי רכב מכיוון הצומת, מחורר כולו מירי, ואני רואה שהנהג מנופף לי ביד שותתת דם, בלי אצבעות, וצועק לי, "אדוני, אל תרד לצומת יש מחבלים בכיכר סעד". אני מסתכל לכיכר ולא מאמין למראה עיניי, מחבל עומד שם ויורה במקלע! ימים יפים יותר ליד באר מרווה, בשדות עלומים. צילום: רפי בביאן
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=