20 )2( 802 | עמודים ואף על פי כן נסענו ראש המועצה ואני עם הרכב הממוגן לכל היישובים, ובאמת חלק מבתי הכנסת היו מלאים, והמתפללים התווכחו איתנו ואמרו "הקב״ה ישמור עלינו...". בתַקיפות הסברנו להם שהם צריכים לחזור לבתים ולשמור על ההנחיות. בשל הכמות המטורפת של הטילים, התרוקנו כיפות הברזל והתחילו נפילות ישירות בתוך היישובים. ראש המועצה ואני הגענו לכל זירת נפילה ביישובים, כדי לוודא שאין נפגעים ולסייע למשפחות שביתן נפגע. מהחמ"ל ידעתי מה קורה בכל המרחב אבל לא הבנו למה הצבא לא עונה לנו. ראש המועצה ניסה את כל הקשרים שיש לו עם כל הקצינים, ואף אחד לא ענה לנו, למעט שר הביטחון יואב גלנט שענה. בשלב זה הבנו את כובד האחריות המוטל עלינו - הוא כראש המועצה ואני כקב"ט המועצה - אחריות על חמישה עשר אלף תושבים בשישה עשר יישובים. כרזתי לכל הרבש"צים לסגור שערים אחוריים כי יש מחבלים, ופתאום חשבתי על החוגגים במסיבה, שאולי יבואו למצוא אצלם מקלט, והזהרתי אותם, "יש מסיבה גדולה ברעים, יכול להיות שיגיעו רכבים שלהם אליכם, תהיו זהירים ותוודאו שהרכב שמגיע הוא רכב ישראלי ולא של מחבלים". טלפון נוסף היה מד"ר דן שוורצפוקס, סגן מנהל סורוקה ומנהל המיון, והרופא של עלומים, "ד"ר דן", אמרתי לו, "יש מחבלים בארץ!". הוא מיד ניתק את הטלפון והכריז אר"ן בסורוקה, ובאמת סורוקה הייתה ערוכה ומוכנה לפצועים הראשונים שהגיעו אליה, מה שבוודאי עזר לפצוע כזה או אחר לקבל טיפול מידי". מה היה לך הכי קשה באותה שבת? "ראש המועצה אמר לי, "אתה לא הולך לשום מקום אתה נשאר איתי כאן", וטוב שכך, כי באמת לצאת לעלומים באותו זמן זאת הייתה התאבדות. אבל באותה שבת קיבלתי טלפונים מבארי, מחבר טוב שלי אבויה, אביה חצרוני, שאומר לי, "רפי, תבוא להציל אותי אני מדמם", ואני יודע שאני לא יכול לבוא להציל אותו, ואפילו לא לשלוח אליו מישהו, והוא נרצח. או יניב, צלם , שמתקשר אליי ואומר לי, "יש לי מחבלים בבית תעזור לי", AP ואני יודע שאני לא יכול לעזור. אני לא יכול לעזור. וזה הכי נורא. או טלפון ממיכאל עמר, חבר קיבוץ עלומים, שאומר לי "ניתאי 22 לא עונה לנו". ניתאי עמר הוא בן קיבוץ עלומים, קצין בן שנסע לבסיס שלו ברעים, ולא זמין יותר, ואין לי שום דבר חכם להגיד לו. או הקצינה סרן סהר סעודיין מכיפת ברזל, שהיא כבת לי! היא ישבה בחצרים ויירטה את כל הרקטות עד שנגמרו הטמי"רים (טילי כיפת ברזל) בתוך המשגרים, ואז התקשרה אליי שהיא בדרך לחמש את כיפת ברזל בעלומים, ושעצרו אותה במחסום באורים ולא נותנים לה לעבור. היא ביקשה שאני אדבר איתם שיתנו לה לעבור. ואני מסביר לה "אי אפשר לעבור, הכול מוקף מחבלים, תמתיני". וכעבור עשר דקות היא התקשרה שוב, כועסת, ואמרה לי שהשוטרים אומרים שאם רפי בביאן יבוא, ייתנו לה לעבור. ואני מסביר לה שאני לא יכול לבוא, שיש מלא , והיא מתעקשת שהיא חייבת לחתור למגע, 232 מחבלים על ציר חייבת להגיע למשגר ולהציל את היישובים. ואחרי כמה שעות אני מקבל הודעה מאח שלה שנמצא בברזיל, שאומר לי "הקשר עם סהר נותק", ואין לי תשובה חכמה להגיד לו. בהמשך היום קיוויתי שהיא נחטפה. לצערי היא נרצחה בקרב גבורה על הכביש ליד קיבוץ רעים". נורא... "חשוב לי להדגיש, אני לא גיבור. לא נלחמתי במחבלים כי לא היה לי עם מה להילחם. עשיתי את תפקידי הכי טוב שיכולתי ואולי הייתי יכול לעשות יותר טוב. אבל יש שלוש קבוצות של גיבורים ביום הזה שאני רוצה להזכיר, מלמטה למעלה - הם שוטרי מג"ב של המועצה ושוטרי הגיבורים הראשונים שלי תחנת נתיבות, שבחירוף נפש חתרו למגע ונלחמו בכניסה לעלומים, וכל המתנדבים שהגיעו לכניסה לעלומים ונלחמו עם כיתת הכוננות, למשל שני אחים מבאר שבע, נועם וישי סלוטקי, עובדי ראש הממשלה, שהגיעו ונלחמו, וכן כל החיילים שנפלו על הגנת עלומים והיו לא מעט כאלה. הם חברי כיתת הכוננות היקרים הקבוצה השנייה של הגיבורים והאהובים שלנו, שבלעדיהם היינו נראים כמו בארי וכפר עזה ונחל עוז, ובמקרה הכי גרוע, כמו ניר עוז. וצריכים לא לשכוח את הגבורה שלהם, את התעוזה ועוז הנפש, הם נלחמו על הבית ממש. "אני ארצה להמשיך לטייל בחלקת הא־לוהים האהובה שלי" צילום: רפי בביאן
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=