22 )2( 802 | עמודים ואף על פי כן היה לנו נוהג, לי ולילדים, שבכל יום שישי בבוקר היינו מחלקים עיתון ועוגה לחיילים, ועשינו את זה גם באותו יום שישי שלפני. הגענו עד גדר המערכת. אחר כך לקחתי את האורחים שלי, ירושלמים שרוצים לראות חקלאות וגבולות, את אמא שלי ואחותי ומשפחתה, והראיתי להם את עמדת החמאס ממש מול השטחים שלנו. תשע עשרה שעות אחר כך המקום הפך לשדה קטל. אז אני ארצה להמשיך לטייל בחלקת הא־לוהים האהובה שלי פה, בשדות נגב ומסביב, להמשיך להטמיע בילדינו את אהבת הארץ. יהיה לא פשוט לחזור, ונראה איך זה יקרה וכמה קוקי תתיר...". איך אתה רואה את הקהילה שלכם בקיבוץ עלומים אחרי הטראומה הגדולה, אחרי כל התקופה של הפינוי במלון בנתניה, איך אתם כקהילה עוברים את זה? "בפעם הראשונה שהגעתי לנתניה, לפגישה עם הקהילה שלי, השוויתי את זה להלוויה של בתי מרווה ז"ל. אנשים ניגשו אליי בהתרגשות גדולה. ואז "הקובץ בהורדה" התחיל לרדת יותר מהר... הבנתי עד כמה הטראומה חזקה. ומצד שני, במעלה הדרך, יש לנו קהילה מדהימה וחזקה, ואני רואה את ההתגייסות של החברים לכל דבר ועניין. לא שאין בעיות, יש, אבל יודעים לדבר עליהן ויודעים להחליט וגם לקבל החלטות. למשל, רצו לעבור לירושלים, אבל הרוב לא אהבו את זה. והייתה הצבעה, כמו קיבוץ שיתופי טוב, עם רוב נגד והוחלט - אנחנו נשארים בנתניה! וצריך להגיד מילה על העיר נתניה שיצאה מגדרה לסייע לנו. בנינו בית ספר קטן, קיבלנו מהעירייה מבנה ששופץ בשיתוף צוות בניין עלומים ועל ידי מתנדבים, והילדים יוצאים כל בוקר ללמוד, כיתות א-ו". ומה לגבי החזרה לקיבוץ? "כששאלו אותי כבר אז, מתי חוזרים הביתה, אמרתי להם, "נרות חנוכה נדליק כאן ואני מקווה שאת ליל הסדר נעשה בבית". וכך אני עדיין מקווה. כי אצלנו למזלנו, אין צורך בשיקום של הבתים כמו בארי וכפר עזה, וטוב שכך. אני לא מקנא בקיבוצים השכנים שלנו, על כמויות החברים הבלתי נתפסות שאיבדו ושנחטפו, ועל ההרס הנורא שיש להם בבית. אבל אצלנו צריך יהיה לרפא את הנפש, להתאחד ולהיות חזקים, ולקבל גם את אלה שמאד מוטרדים וחוששים לחזור. בסוף יש שבר גדול באמון. צה"ל כשל ולא שמר עלינו - זה נכון. אבל מבחינתי, השבר הגדול הוא בינינו לבין ממשלת ישראל לדורותיה. מול הפוליטיקאים". האם אתם חשים כי הקיבוץ הדתי נוכח, מעורב בתהליך השיקום שלכם? "שרה עברון, כמה שהיא נמוכה, אין מקום שלא רואים אותה מתרוצצת... כיף לראות שהיא מגיעה לגזרה שלנו. מחבקים אותנו באהבה". נדמה שאתה אופטימיסט חסר תקנה, שמצליח לנתב את האתגרים והקושי למקום של עשייה וחינוך. כך גם עשיתם אחרי שמרווה בתכם נפטרה לפני תשע שנים. מאיפה זה מגיע? "את זורקת אותי למוצאי שבת כשחזרנו מסורוקה. מרווה . בדרך 2014 בנובמבר 14 נפטרה בערב שבת פרשת חיי שרה, סיפרו לי שהשכבה שלה, שהייתה בסמינר בכפר עציון, שבורה לגמרי. וכבר אז החלטתי, בהמשך לצוואתה של מרווה 'לחיות, לצחוק, לאהוב', שאני נותן את כל כולי לשכבה שהייתה בתחילת כיתה יב, לדחוף אותם קדימה. זה היה שבר גדול עבורם, אחרי שהתפללו והאמינו וקיוו שהיא תחלים. אספתי את עצמי וניסיתי לדחוף אותם קדימה, כמה שיותר, עם כל הכאב, לקחת ממרווה את החוזקות - איך היא התמודדה עם קשיים, לקחת את זה לחיים שלהם בהמשך. ובאמת, במהלך השירות שלהם, רבים מהם התקשרו אליי וסיפרו לי איך הם נשברו בדרך בצבא, אבל אז הם נזכרו במרווה וקיבלו כוח. זה מאוד עזר להם – והאמת שגם לי. הקרדיט הגדול מגיע לרב אפרים בק שהבין את גודל השעה, קודם כול לכאוב עם הילדים והשכבה, ואחר כך לנסות לתעל את המשבר למקומות חיוביים ולא ליפול. זאת הבחירה שלי בחיים, לקחת את החוזקות להתמודדות עם קשיים, ולראות את החוזק מתוך מקום של כאב". רפי בביאן חבר קיבוץ עלומים. מגדל בארות יצחק הישנה ליד קיבוץ עלומים. צילום: רפי בביאן
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=