27 שבט תשפ"ד בימים ההם בזמן הזה בימים ההם בזמן הזה התנועה הקיבוצית - מחורבן לבניין שוקי שריר .1 שלום קרניאל, מאמר מערכת, עלונים לד (תשרי-חשון תש"ח), עמ' 1 רבותיי, ההיסטוריה חוזרת? הזוועות בתחילת המלחמה הנוכחית עוררו בקרב רבים אנלוגיות למלחמת הקוממיות. הן בתש"ח והן בתשפ"ד פלש האויב באופן מסיבי לעומק מרחב ההתיישבות היהודית־ישראלית, גרם לאובדן גדול בנפש וברכוש, וחברים רבים נלקחו בשבי. אז כן עתה, הקיבוצים היו מוקד מאבק משמעותי. אלא שגם אם ההיסטוריה חוזרת, מאפייני ההתרחשות אינם זהים, בוודאי לא באופן מלא. בתש"ח, חברי הקיבוצים היו צעירים, שחרף היותם אזרחים החמושים בנשק דל, הם התכוננו לַמלחמה והאוכלוסייה הבלתי לוחמת פונתה למרחב מאוים פחות. לעומת זאת, באירועי אותה שבת, גורם ההפתעה הוביל לטבח בבלתי חמושים, בקשישים, באימהות ובילדים. ביום אחד נרצחו ונפלו על אדמת ארץ ישראל יהודים במספרים שהעם היהודי בארצו מכיר רק מימי מרד בר כוכבא. רבים נשבו על ידי ארגון טרור שלא רואה עצמו כפוף לנורמות מוסריות בסיסיות, וזאת בניגוד לשבי הירדני שאליו נלקחו מאות יהודים בתש"ח, שבי שהיה תחת חסותו של מלך ירדן שראה עצמו מחויב יותר לנורמות אלו. ההבדלים הם גם בכיוון המעודד. בתחום החוסן הביטחוני, הכלכלי והחברתי, קשה להשוות בין מדינה שזה עתה קמה ונאלצת להתמודד עם צבאות סדירים כאשר קופתה מדולדלת, לבין מדינה מודרנית, שחרף הביקורת על מימשלה ועל צבאה, יש לה החוסן המדיני והכלכלי להילחם בארגון טרור. את הצבא המצרי הצליח צה"ל הצעיר להדוף רק בחלוף כחצי שנה מפלישתו, ואת הירדנים רק לאחר שנים ארוכות; ארגון חמאס לעומת זאת, נהדף משטחי המדינה בתוך כשתי יממות ומשלם מחיר כבד על מעשיו. ולמרות כל זאת, וחרף העובדה שבהיבט ההיסטורי אירועי אותה השבת עדיין קרובים מדי מכדי לנתח אותם באופן מלא - יש בתובנות מהעבר כדי להרחיב את אופק הדיון. לא מן הנמנע שבעוד שנים רבות, כאשר יסכמו החוקרים את המאה הראשונה למדינת ישראל, יהוו שני האירועים הקשים הללו, חרף ההבדלים ביניהם, פרק שלם במאבקי הקיום והקיבוצים יתפסו בשניהם חלק מרכזי בסיפור. נראה שמבט להיסטוריה, ועיון בדמיון המסוים שבין פרקיה, יכול להעניק לנו פרופורציות ותקווה. עד התלם האחרון – הפגיעה בקיבוצים על הגבולות אף שבמתקפת החמאס נפגעו רבים במסיבה, בשדרות, באופקים ובמושבים, רוב היישובים שנפגעו ובאופן הקשה ביותר, היו קיבוצים. הסיבה לכך נעוצה בתולדות התנועה הקיבוצית, שערב הקמת המדינה הייתה הזרוע הביצועית של ההנהגה הציונית והיישוב היהודי. הקיבוצים לקחו תפקיד מרכזי בכלכלה, בעלייה ובקליטה וכמובן בהתיישבות ובביטחון, ויישמו את קריאתו של טרומפלדור: "במקום בו תחרוש המחרשה היהודית את התלם האחרון שם יעבור גבולנו". הצטיינה בכך באופן בולט תנועת הקיבוץ הדתי. ערב מלחמת הקוממיות, עוד בטרם מלאו לה עשור, כבר ישבו עשר מקבוצותיה בנקודות קבע באזורים מורכבים ועל צירים חשובים בדרכם של צבאות ערב. מספר זה לא כולל את קיבוץ סעד, שאף כי ערב המלחמה כבר ניצב סמוך לנקודת הקבע שלו, ליד כפר עזה של היום, נשיו וילדיו חיו עדיין במחנה בהרצליה והצטרפו אליו רק אחרי המלחמה. חודשיים לפני נפילתו ב'שיירת העשרה', צפה שלום קרניאל, עורך ביטאון התנועה 'עלונים' (שקדם ל'עמודים'), את האתגר העומד לפתחה: "בתוך המצבים העלולים לבוא, יועמדו המשקים של הקבוץ הדתי במבחנים מיוחדים. רצה הגורל ששלושת יישובי התנועה 1 הגושים שלנו נמצאים באזורי בטחון קשים". היו ממוקמים אז בקצות היישוב היהודי - מטירת צבי בקצה העמק, דרך כפר עציון שהוקם בודד באמצע שנות הארבעים בדרך לחברון, ועד כפר דרום שהוקם בסמוך לציר הראשי בין עזה לחאן יונס. גם בתנועות הקיבוציות האחרות גבתה המלחמה מחירים גבוהים, במיוחד בקיבוץ הארצי של השומר הצעיר: הקיבוצים נירים, יד מרדכי ונגבה בדרום ומשמר העמק בצפון. עם זאת, לא הייתה קבוצה מוגדרת בתש"ח שספגה פגיעה כל כך קשה, באופן יחסי לגודלה, כמו תנועת הקיבוץ הדתי. בתש"ח הותקפו על ידי כוחות יבשה של האויב כל מרחבי הקבוצות של הקיבוץ .2012 , ירושליםבארות יצחק בהתיישבות ובמלחמה ;2011 , ירושליםנקום ובנינו * המאמר מבוסס בחלקו על ספריו של נחום ברוכי ז"ל,
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=