33 שבט תשפ"ד חג שמחת תורתנו נהפך לאבל מחולנו סולובייצ'יק, במסתו המפורסמת 'קול דודי דופק', אשר מלמדנו להבחין בין שני ממדים של הקיום האנושי: גורל וייעוד. קיום גורלי כיצד? זהו קיום מאונס, בבחינת 'על כרחך אתה חי'. קיום עובדתי שלוב בשרשרת חוקיות מכנית נטולת משמעות כיוון ותכלית ומשועבד לכוחות הסביבה ... על רקע זה צפה ועולה חוויית הרע בעולם בכל מוראה. כאן ממשיך הרב סולובייצ'יק ומבאר כי כאשר אדם חי בממד הפסיבי הגורלי, הוא שואל ותוהה על סיבת הרע בעולם. אך שאלה זו נותרת חסרת מענה. מנקודת מבטו של האדם, אין שום אפשרות להבין או להסביר את סיבת הרוע בעולם, ועל כן העיסוק בשאלה זו הוא חסר תוחלת מצמית ומדכא. לעומת זאת, מזמין הרב את האדם לעבור מממד הקיום הגורלי לממד הקיום הייעודי: קיום ייעודי כיצד? זהו קיום פעיל כשאדם ניצב לעומת הסביבה שהושלך בה, מתוך הבנת ייחודו וסגולתו... סיסמת האני הייעודי היא 'על כורחך אתה נולד ועל כורחך אתה מת אבל ברצונך החופשי אתה חי'. תעודתו של האדם בעולמו על פי היהדות היא להפוך גורל לייעוד, קיום מופעל מושפע לקיום פועל ומשפיע... הייעוד מעניק לו לאדם עמדה חדשה בעולמו של הקדוש ברוך הוא, הוא נותן לו כתר מלכות, והאדם נהפך לשותפו של הקדוש ברוך הוא. כאן, על פי הרב סולובייצ'יק, משתנה הגישה גם לשאלת הרע בעולמנו. בעוד 'בן הגורל' נאנק בניסיון חסר תוחלת להבין את סיבת הרע, 'בן הייעוד' עוסק בשאלה שונה לחלוטין: כשבן הייעוד סובל, הוא אומר בליבו ישנו רע, ואני איני מכחישו ואיני מחפה עליו בפלפולי סרק. הנני מעוניין בו מבחינה 'הלכתית' כאדם הרוצה לדעת את המעשה אשר יעשה. אני שואל שאלה פשוטה מה יעשה הסובל וחי בסבלו? במישור זה נקודת הכובד ניתקת מבחינת הסיבתיות לאספקט המעשי. דומני שאפשר להגדיר זאת, שבמקום לשאול את שאלת הסיבה לרע הממוקדת בעיקר בעבר, יש לעסוק בשאלת התכלית, שעיקר עניינה בהווה ובעתיד. במקום לשאול 'מדוע?', לשאול – 'לשם מה?' מה מתבקשים אנו ללמוד ממה שאירע? כיצד אמורים אנו להיטיב את עצמנו ואת העולם בעקבות הצרה שבאה עלינו? העיסוק בשאלת הלקח אינו מתיימר חלילה להסביר, וקל וחומר שלא להצדיק את אירועי העבר הרע, במקום זאת, הוא מזמין אותנו לעסוק בעשיית הטוב, בתיקון עצמנו ובתיקון העולם. לאור הבחנה זו, יש מקום להתבונן על אירועי המלחמה הקשה שאנחנו בעיצומה ולשאול, מהם כיווני התכלית והתיקון המעשיים שצריכים אנו לעסוק בהם בימים אלו? משמתבוננים אנו בשינויים הראשוניים העוברים כעת על החברה הישראלית בעקבות המלחמה, דומני שניתן להבחין בשלושה נושאים שבהם נראים ניצנים של שינוי. הראשון שבהם הוא בולט וניכר, והשניים האחרים מינוריים וסמויים יותר: - משסע ופילוג לסולידריות ואחדות. - מגאווה דעתנית ליותר צניעות והקשבה. - מתודעת הטריוויאליות של קיומנו כמדינה נורמלית ומובנת מאליה, להבנת האנומליה של קיומנו הריבוני כמדינה כיהודית בג׳ונגל המזרח תיכוני שסביבנו. הנושא הראשון בולט, ניכר לעין ואפילו משמח, ועם זאת, הוא טומן בחובו אתגר לא פשוט. אך לפני שבועות לא רבים, לפני פרוץ המלחמה, עמדנו על סף מלחמת אחים. השסע שנפער בינינו הגיע לתהומות שלא ידענו בעבר; גילויים של שנאה, ניכור ("אתם לא אחים שלי") והאשמות הדדיות חמורות הוטחו בגסות משני עברי המתרס של החברה הישראלית. והנה באחת, ולהוותנו בעת צרה, נחשפה האמת העמוקה היפה והכואבת, כי אנשים אחים אנחנו. כש"ביביסטים" ו"אנרכיסטים", חילונים ודתיים, תומכי רפורמה ומתנגדיה, נלחמים באותו נגמ"ש, נחשפת לפתע ברית הגורל המאחדת אותנו כיהודים וישראלים. אך בל נשלה את עצמנו, האתגר המשמעותי בעניין זה עוד לפנינו. הרי אין ספק בכך שכאשר בע"ה לאחר הניצחון התותחים יידומו, אנשי המילואים והחטופים ישובו בשלום לבתיהם (ואולי עוד לפני כן..) - יתחיל הוויכוח הגדול מי אשם במחדל, וסביר להניח שאש המחלוקת תשוב לבעור, כשכל צד מטיח כמובן את מלוא האשמה בצד השני. חשוב להדגיש כי עצם הבירור, החקירה, הוויכוח וגם המחלוקת – הם חיוביים כשלעצמם וחיוניים לכל חברה חופשית ובריאה. מחלוקת לשם שמיים היא מן היסודות החשובים במסורת לימוד התורה שלנו בכל הדורות, ואין כמוה כלי הנחוץ לבירור האמת והצדק. המבחן שלנו הוא, האם נצליח לנהל אותה בדרך של מחלוקת לשם שמיים? האם נזכור ונלמד את הלקח מן העבר הקרוב והרחוק? האם נשכיל להבין שברוב הנושאים שאנו חלוקים בינינו, לא כל האמת נמצאת בצד אחד, וברבים מן הנושאים שבמחלוקת, יש בחינה של "אלו ואלו דברי אלוהים חיים"? ואולי שאלת השאלות היא, לאחר שחווינו באופן נורא כל כך את ברית הגורל שבינינו - האם נצליח לנסח איזושהי ברית ייעוד משותפת, או לפחות נסכים על הדרך לדון על אותה ברית? ומכאן לנושא השני: השינוי בחברה, מגאווה זחוחת דעת לצניעות וספקנות, פחות בולט ומובהק אך נדמה כי באולפנים, נשזרת כיצד ניישב את המתח שבין החובה לחפש משמעות דתית לאירועים, לבין אי יכולתנו, ואולי אף האיסור עלינו לעסוק בחשבונותיו של היושב במרומים?
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=