34 )2( 802 | עמודים ואף על פי כן בדבריהם של גנרלים במיל' ומומחי ביטחון למיניהם, המורגלים לנתח ברהיטות בוטחת את המהלכים שהיו ושיהיו - נימה חדשה וספקנית יותר בעקבות מה שאירע ובהקשר זה יש לציין לשבח את הרמטכ"ל, קציני הצבא הבכירים, וראשי זרועות הביטחון שידעו בכנות ובשפה ברורה לקחת אחריות על המחדל והאסון הקשה שבא בעקבותיו. קל מאוד להאשים את המנהיגות כולה, הצבאית הפוליטית והדתית לגווניה, בהיבריס, בגאווה ובביטחון העצמי המופרז שהביאו עלינו את המחדל הגדול והקשה בתולדות המדינה. אך נראה כי בכך נעשה את מלאכתנו קלה. בכל מה שקשור לקרע ולאחדות, כבר לפני חודשים רבים ראינו כי רוב העם בוגר ואחראי יותר ממנהיגיו. בעוד הרוב הגדול בעם ישראל רצה באחדות ובפשרה, המנהיגות הפוליטית שלנו לא הצליחה להגיע להבנה ולעמק השווה. אך האם נכון הדבר גם בשאלת הגאווה והביטחון העצמי המופרז? האם החברה הישראלית כולה, על כל גווניה ומגזריה, לא לקתה באותה יהירות ובאותו ביטחון עצמי מופרז, כל אחת בצדקת הדרך המלאה שלה? למרבה הצער נראה כי בתופעות אלו היינו, ואולי אנו עדיין, נגועים כולנו, וזה מה שהזין את השסע הנורא שחווינו עד פרוץ המלחמה. ימין ושמאל, חילונים, דתיים וחרדים - כולנו ממש היינו שותפים לאותה שביעות רצון עצמית מופרזת. עד כמה אנחנו צודקים, צדיקים, אידיאליסטים, תורמים, ונאורים, ולו רק כולם היו כמונו כמה נפלא היה לחיות כאן... על כגון זה כתב הרב קוק זצ"ל לפני כמאה ועשרים שנה, בהקשר של הוויכוח בין ציוני ציון לבין אלו שתמכו בפתרון הזמני של התיישבות באוגנדה: "סימן רע הוא למפלגה אם היא חושבת שרק עימה הוא מקור חיים של כל החכמה וכל היושר וכל זולתה הכל הבל ורעות רוח". האם לא לקינו כולנו באותה תסמונת רעה של ודאות כוזבת, כאילו האמת כולה נמצאת במחנה שלנו, ובו בלבד? את הנושא השלישי שבו השתנתה התודעה הכללית שלנו, העלה לתשומת הלב הציבורית ד"ר מיכה גודמן, שהבחין בבהירות כיצד ביום הראשון של המלחמה בשמחת תורה, המדינה וזרועותיה פשוט לא היו נוכחות, וכך קיבלנו כולנו ד"ש מר במיוחד מההיסטוריה היהודית לדורותיה, שהציגה בפנינו במלוא החדות והאכזריות מה הוא הגורל היהודי ללא מדינה. בני הדור הראשון והשני לחיי המדינה, המבוגרים שבינינו, הזוכרים מילדותם או מסיפורי הוריהם את החיים שלפני קום המדינה, חשים עדיין לעיתים את הפלא הגדול בקיומה של ריבונות יהודית בארץ ישראל. אך עבור בני הדור השלישי, ודאי עבור הדור הרביעי, החיילים של היום, קיומה של המדינה הוא עובדה טבעית, טריוויאלית ומובנת מאליה. דומני כי אפשר לומר, שלפני שמחת תורה האחרון החברה הישראלית כולה, כולל המבוגרים שבה, חוותה את עצם קיום המדינה כעובדה מוצקה ובלתי ניתנת לערעור. לא עוד! זוועות היום הראשון למלחמה, המזכירות פוגרומים מימים רחוקים ברוסיה ובעיראק, וההתעוררות האנטישמיות הבוטה שאנו עדים לה ברחבי העולם, צרבו בלב כולנו את התובנה שהספקנו לשכוח, שעצם קיומנו כאן כמדינה יהודית ריבונית, הוא סוג של נס ופלא שאסור לנו לקבלו כמובן מאליו. נשוב אפוא לשאלה שעל פי הרב סולובייצ'יק, צריך אדם המאמין, בן הייעוד, לשאול את עצמו: מה יכולה להיות התכלית כש"ביביסטים" ו"אנרכיסטים", חילונים ודתיים, תומכי רפורמה ומתנגדיה, נלחמים באותו נגמ"ש, נחשפת לפתע ברית הגורל המאחדת אותנו כיהודים וישראלים. אך בל נשלה את עצמנו, האתגר המשמעותי בעניין זה עוד לפנינו. הרי אין ספק בכך שכאשר בע"ה לאחר הניצחון התותחים יידומו, אנשי המילואים והחטופים ישובו בשלום לבתיהם (ואולי עוד לפני כן..) - יתחיל הוויכוח הגדול מי אשם במחדל, וסביר להניח שאש המחלוקת תשוב לבעור צילום: רפי בביאן
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=