35 שבט תשפ"ד חג שמחת תורתנו נהפך לאבל מחולנו של האירועים הקשים שעברו עלינו? מהו הלקח שצריכים אנו, כיחידים וכחברה, ללמוד מן האירוע הנורא הזה? נראה כי התשובות לשאלות אלו עולות מאליהן מתוך המציאות שמול עינינו. ניצני שלוש התמורות שהוזכרו, המתחילות להסתמן בחברה, קוראים לנו לעשייה הנדרשת בעת הזו, ומציבים בפנינו שלוש משימות: א. חיזוק והעמקה של האחווה הסולידרית, כך שתחזיק את חישוקי החברה גם בעתות מחלוקת. ב. אימוץ שיח של צניעות והקשבה, המכיר בכך שעל מנת לחיות כאן יחדיו במדינה יהודית ודמוקרטית, עלינו להכיר ולהוקיר את חכמת הפשרה ולדעת שהאמת לא נמצאת רק בצד אחד. ג. העמקת התובנה הבהירה, והנחלתה לכלל הציבור, שקיומה של מדינת ישראל הריבונית הוא סוג של פלא שאינו טריוויאלי ואינו מובן מאליו. לתובנה זו השלכות רבות בתחומי העשייה ובתחומי הרוח. השאלה האחרונה שיש לעסוק בה היא, האם יש קשר בין שלושת הנושאים הנ"ל. דומה, שלא קשה לזהות כי שלושת הנושאים הללו קשורים בטבורם זה לזה. מחד גיסא, ניתן לומר שזחיחות הדעת, היהירות והביטחון העצמי המופרז שלנו, הם שהובילו לתחושת הטריוויאליות של קיום המדינה; ומאידך גיסא נכון יהיה גם לומר שאשליית הנורמליות והטריוויאליות הזו, היא שהולידה את הגאווה והביטחון העצמי המופרז. כך או אחרת, שתיהן הכינו את הקרקע לשני הכישלונות הגדולים שלנו בשנה האחרונה: ריב האחים הנורא, והמחדל שהביא לאסון, שבו חג שמחת תורתנו נהפך לאבל מחולנו. רק מתוך הערכה עצמית מופרזת של כוחנו וחוכמתנו, נוצרה השאננות שאפשרה מריבת אחים מרה שכזו, אשר כמעט הביאה עלינו חורבן. ובאותה מידה, מתוך התפיסה שקיום המדינה הוא מובן מאליו ובלתי מעורער, החלה לצמוח שאננות שעיוורה את עינינו והובילה למחדל ולאסון הנורא בתולדות המדינה. למעשה, נראה כי בראש וראשונה עלינו להעמיק בתוכנו את תודעת הפלא בקיומה של מדינתנו, להודות לקדוש ברוך הוא בכל יום ויום על שזכינו למה שלא זכו אבותינו, ולהתפלל לשלומה וביטחונה. אך מעבר לכך, עלינו לזכור ולהזכיר לעצמנו שהתורה מלמדת אותנו שוב ושוב שעלינו להיות ראויים לחיות בארץ ש"עיני ה' אלוהיך בה". ועלינו לעמול על בניית חברה מוסרית וצודקת, שתגשים את "דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" ושתהיה ראויה בבוא היום להתגשמות נבואת ישעיהו להיות "אור לגויים". מלחמת המצווה שנכפתה עלינו כנגד החושך והרוע האולטימטיבי, מחדדת את שליחותנו להעמיק ולבצר את יסודות האור, הטוב, המוסר והצדק העומדים ביסודה של מדינתנו. יחד עם זאת, המכה הקשה והמשפילה שבה הוכינו, אמורה להוליד בנו רוח של צניעות, ענווה והקשבה, שנלמד כולנו לנהל את המחלוקות בינינו בדרך של הכרה בטוב שבכל המחנות, כדברי הרב קוק זצ"ל במאמרו 'מסע המחנות': והננו צריכים להחליט כי כוח כמוס של הצעדה לטובה ישנו בכל המחנות ובכל אישי האומה, ובייחוד בכל אלה שהערך הכללי של ישראל ותקוותו יקרים להם באיזו מידה שהיא. נתוודע איש אל אחיו בשם ישראל הכללי לא בשם מפלגתי ומחנתי. נדע שיש לנו בכל מחנה הרבה מה לתקן והרבה מה לקבל מהאור והטוב זה מזה, ואז תופיע עלינו האורה העליונה הכללית אשר בה ניוושע תשועת עולמים. הערת סיום מאז שדברים אלו נכתבו, לפני כמה שבועות, מתחילה להסתמן תמונה מדאיגה של חזרה לשיח הציבורי הרעיל בין המחנות, וזאת עוד לפני שוך הקרבות, כשמסביב יהום הצער. מתוך בתי הקברות ובתי המשפחות השכולות, הבאות (כמעט) מכל חלקי החברה הישראלית, בוקע קול המתחנן לשיח אחר, שיכבד את הנופלים ואת המשפחות שאיבדו את היקר מכול. זה הזמן לקרוא לכל הכוחות שוחרי הטוב, האחווה והסולידריות הבאים מכל חלקי החברה; זה הזמן לצאת בקריאה גדולה למנהיגינו, לכבד את רצון הרוב שמאס בשיח המשסע, ויותר מכך, לכבד את בנינו שמחרפים את נפשם בימים אלו ממש בשמירה על ביטחוננו. לקיבוץ הדתי עשויה להיות תרומה משמעותית במאמץ להשיב רוח של אחווה ושיח מכבד, בגלים הסוערים שנראה כי ימשיכו ּנוּ � ַּעַד עַמ � ּק � לטלטל את ספינתנו בעתיד הנראה לעין. "חֲזַק וְנִתְחַז ֵּעֵינָיו" (שמואל ב' י, יב) � ׂה הַטּוֹב � וּבְעַד עָרֵי אֱלֹהֵינו וַה' ַיַעֲש המבוגרים שבינינו, הזוכרים מילדותם או מסיפורי הוריהם את החיים שלפני קום המדינה, חשים עדיין לעיתים את הפלא הגדול בקיומה של ריבונות יהודית בארץ ישראל. אך עבור בני הדור השלישי, ודאי עבור הדור הרביעי, החיילים של היום, קיומה של המדינה הוא עובדה טבעית, טריוויאלית ומובנת מאליה הרב יהודה גלעד רב קיבוץ לביא וראש ישיבת מעלה גלבוע.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=