37 שבט תשפ"ד תובקעב העונתל ךרד ינמיס הזדמנות לתיקון אבי דבוש בחנוכה האחרון כתבתי את הדברים. זה היה הרגע הראשון שבו אולי הרמתי מעט את הראש מעל קו המים המאיימים להטביע אותנו מאז השבעה באוקטובר. כמה רעיונות על תקווה ועל תיקון. וגם על הרבה כאב. חז"ל, כשדנו בנס פך השמן, הקשו: מדוע אנו חוגגים את חג החנוכה שמונה ימים ולא שבעה בלבד? שהרי לפי מה שנאמר, היה די שמן בפך ליום הראשון, כך שרק שבעת הימים הנוספים היו צריכים להיחשב כימי נס. כמה הסברים מתוחכמים הוצעו לקושייה זו, אך ניתן להסביר את האופי הניסי של היום הראשון כנכונות להדליק את המנורה, על אף שלא היה בה מספיק שמן להשאירה דולקת למשך כל הזמן הדרוש להשלמת חנוכתו המחודשת של המקדש. הנס, אם כך, בא לידי ביטוי בנכונות להתחיל במשימה, ללא ביטחון שניתן יהיה לסיים אותה. חנוכה הוא אפוא חג לזכר הדלקתה הראשונית של המנורה, ולא רק נס בעירתה במשך שמונה ימים. (הרב פרופ' דוד הרטמן, 'האומץ להתחיל') בבוקר שמיני עצרת, שמחת תורה האחרון, התעוררתי לקולות 'צבע אדום'. השבת הארורה הייתה היום שאחרי חג הקיבוץ עם שני בניי, 2022 בקיבוץ נירים, אליו עברתי בנובמבר 77 ה־ באיחוד משפחות מרגש. היום שלנו התחיל בריצה אל הממ"ד, עם ילדיה של אשתי. כעבור עשר דקות כבר היו מחבלים מתחת לחלון שלנו. וכך החל יום מסויט שבסופו הרבה ניסים שהביאו לכך שלמעלה ממאה מחבלים השיגו "רק" חמישה נרצחים וחמישה חטופים אזרחים בנירים (מלבד החיילים שנרצחו ונחטפו אצלנו). במאמר הזה לא אספר עוד סיפור של השבעה באוקטובר ואף לא אגולל את מסכת הניסים המופלאה באמת, לצד הכאב העצום על הנרצחים והחטופים שלנו ושל כל כך הרבה מחברינו ומכרינו במרחב. במקום זאת, אנסה להצביע על "היום שאחרי"; על המטרות ובעיקר על כללי האצבע לדרך שעלינו לעבור כדי לשקם את מרחבי הנגב המערבי, ובהרבה מובנים לתקן ולאתחל את בניין האומה כולה. בחרתי לפתוח באחת הפרשנויות היפות לנס החנוכה של דוד צילום: רפי בביאן
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=