38 )2( 802 | עמודים ואף על פי כן הרטמן, שלפיו הנס הוא התעוזה של הקהילה לצאת לדרך ללא יעד ברור ובלא ודאות באשר לתוצאה. בהקבלה לתשובה התלמודית שסופרת שבעה ימי נס שמן ויום אחד "כנגד כולם" של נס הניצחון, הוא מעמיד את היום האחד על הגבורה האזרחית, שהיא היא בעיניו הניצחון. ביום ראשון אחר הצהריים התפנה קיבוץ נירים לאילת. במובנים רבים הפינוי היה בעל כורחנו. הדילוג הבא המתרחש בימים אלה, שבו עוברת הקהילה לבאר שבע, הוא כבר דילוג מתוך בחירה והחלטה. זוהי ההחלטה שלנו להדליק את המנורה עם מעט השמן, עם מעט הכוחות שנותרו בנו, מבלי שיש לנו מושג האם, איך ומתי היא תמשיך לבעור בהמשך. זוהי החלטה שנשענת על האומץ להתחיל מחדש, בשנית, שבעים וארבע שנים אחרי שנירים התחילה מחדש בפעם הראשונה אחר מלחמת העצמאות, וזזה מדנגור, הנקודה הראשונה, לנקודה העכשווית של הקיבוץ. ִידִים � ְאִים לַפ � אָנו נוֹש ְלֵילוֹת אֲפֵלִים. � ּב ַחַת רַגְלֵינו � ְבִילִים מִת � � ֹזוֹרְחִים הַש ֶר לֵב לו � וּמִי אֲש ָמֵא לָאוֹר - � ּהַצ ָא אֶת עֵינָיו וְלִבּו אֵלֵינו � � יִש לָאוֹר וְיָבוֹא! נֵס לֹא קָרָה לָנו - ֶֶמֶן לֹא מָצָאנוּ. � ְ ַך � פ לָעֵמֶק הָלַכְנוּ, הָהָרָה עָלִינוּ, מַעַיְנוֹת הָאוֹרוֹת ִינוּ. � ִל � ְנוּזִים ג � הַג נֵס לֹא קָרָה לָנו - ֶֶמֶן לֹא מָצָאנוּ. � ְ ַך � פ ָם - � ֶַלַע חָצַבְנו עַד ד �ַ � ב ְהִי אוֹר! � וַי (אהרון זאב) כשגדלתי במוסדות הציונות הדתית, ב"חיידר", בבית הספר הממלכתי־דתי ואחר כך בישיבתו של הרב חיים דרוקמן ז"ל, נחשב השיר של אהרון זאב, שנכתב בשנות השלושים של המאה הקודמת, לדבר כפירה. המילים מכחישות את הנס ומתחצפות כלפי שמייא, כך לפחות למדנו. היום השיר נראה לי כחיבור אותנטי לרוח התלמודית של "לא סמכינן אניסא". ההתעוררות באה מלמטה והיא חייבת לכלול מפגש עם המציאות. "נס לא קרה לנו" גם אם התפללנו וייחלנו לנס. התגובה האנושית להיעדר הנס היא הפואנטה. הרבה ניסים התרחשו לנו בשבעה באוקטובר, אבל "נס" במלוא מובן המילה ובה"א הידיעה - ממש לא קרה לנו. המציאות התרחשה לנו והיא כואבת מאין כמוה, גם בגלל התוצאות הנוראיות וגם בגלל הקריסה המוחלטת של כל מערכי ההגנה שלנו והתפיסות שבהן אחזנו. השיבה שלנו לימים אחרים בהיסטוריה היהודית, מסתתרים בארונות ומתחת למיטות, שוכבים מתחת לערמות גופות ומעמידים פני מתים, הולמת בנו בחוזקה. הצבא התמהמה מלבוא. וגם אלוהים. כשמזמינים אותי לטקסי התחזקות ואמונה בימים אלו, אני מיד מקבל בוקס בבטן. האם זו העת להתחזק? להאמין? לקוות? לשורר? אולי זה העת להיות כואבים ונדהמים ותוהים. אולי זו העת לא לדעת... המעבר הכל כך מהיר מההלם הזה, מעוצמת החבטה, ל"עסקים כרגיל", הוא מעבר כואב ואלים. החזרה של המנהיגות למי אפסיים של התקוטטויות פוליטיות קטנות והכרעה ברוב קואליציוני שלא משקף סנטימנט ציבורי ואפילו לא רוב ענייני, היא חזרה כואבת במיוחד בשביל מי שחווה את עומק החידלון והריקבון. ֲֶאֲנִי טוֹבַעַת, �ְ � כ ַיִם, � ְתָאֲרו לִי אֶת הַמ � אֵין צ ְֶֹךְ ְֶּת לֹא אֶת צִבְעָם, לֹא אֶת עָמְקָם, ָארִי. � ָה אוֹתָם עַד צַו � הֲרֵי אֲנִי חָש ָה, � ָש � ַק � ֶׁש לִי רַק ב ְתָאֵר לִי � ְלו ל ְֶַגַע מִל � ְֶחְד � אַל אֵיך נִרְאֵית ָה. � ָש � ַב � הַי (טלי ורסנו־אייסמן) כדי להצליח להרים את הראש והלב מעומק הסערה, אנחנו צריכים לדמיין לנו יבשה – אך האם בכלל תהיה יבשה? התשובה לא מובנת מאליה בימים כה חשוכים. אבל כשאני מסתכל לאחור, על ההיסטוריה האנושית והיהודית, אני עונה: תהיה גם תהיה. אבל היבשה חייבת להיות אחרת. אי אפשר לחזור לשישה באוקטובר, שם היינו חלשים, מופרדים, מלאי זחיחות ועיוורון. חווינו ריקבון עמוק בכל מה שנוגע להנהגה שלנו, לממשלה שלנו שנחלשה והלכה במענה לאזרחים, בהתגייסות שלנו לטובת הכלל. אם ברצוננו ביבשה לטווח ארוך, כזו שתאפשר לנו חיים שלווים לדורות במזרח התיכון, היא חייבת לכלול בניין אומה מתוקן ומחודש. כשיעקב נאבק במלאך הוא לא מנצח אותו, כי אין מנצחים במלחמה. הניצחון הוא בקבלת השם ובחידוד המשימה. המעבר מ'יעקב' המסוכסך והפרטיקולרי ל'ישראל' החזוני והממלכתי - זו המשמעות היחידה של התיבה 'ננצח', בסיסמה שהפכה לקלישאה של המערכה הקשה, 'ביחד ננצח'. אם אני מסתכל במונחי התנועה הקיבוצית, שהקיבוץ הדתי הוא חלק ממנה, אני יכול ללקט מכאן כמה עקרונות ראשוניים: אירועי השבעה באוקטובר יכולים להיות הזדמנות חשובה
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=