44 )2( 802 | עמודים ואף על פי כן ראשון בבוקר - אחד מימי ראשון שבאו אחרי הראשון ההוא הנורא ביותר. בחוץ שמש חורפית נהדרת. הגינה ירוקה מתמיד, על עצי ההדר שפעת פרי זהוב. בפנים, הבית שקט. הטלוויזיה דולקת וממש אבל ממש צריך לכבות אותה. אלא שהכתוביות למטה ממשיכות לרוץ מאמש: אסון בסג'אעיה. שלושה חטופים נורו על ידי חיילי צה"ל. חומות הלגו השבירות שבניתי ביום שישי קרסו במוצ"ש. ועדיין, הכתובית הזאת שם תחת המלל האין סופי של כל הערוצים. באיזה שהוא מקום בתוך הראש שלי, יש עכשיו זעקה בלתי פוסקת, ואין לי מרחב מספיק מוגן מפני ההודעה הזאת. ונכון שצריך לכבות כבר את הטלוויזיה הזאת, באמת יש הרבה דברים שצריך לעשות היום, ואני הרי יודעת שעדיף להתרכז במה שאני יכולה לעשות ולא במה שמחוץ לשליטתי. אלא שאני מרגישה, באופן כל כך מוחלט ונוכח, שאם אכבה ואפנה אל יומי, אהיה כעומדת מנגד. אם לרגע אפנה אל יומי ולא אדע את שמות ההרוגים, מאיפה הם, מה אמרו בלוויה שלהם, כמה יפות היו פניהם המחייכות לפני המלחמה, ואיך קרה ואיך קורה עדיין... אהיה כמסבה ראשי הצידה... כנוטשת. שלא תטעו, אני פונה אל יומי. אוכלת, ישנה, מקדישה זמן לנכדים, מבשלת, מנקה, מקבלת מטופלים, הרבה מטופלים בקליניקה. אבל איזה שהוא ערוץ פנימי מכוון כל הזמן למקום ההוא, למקום הקרוב כל כך שבו נכבשו קיבוצים, נשרפו בתים, נרצחו אנשים, נשים, זקנים וטף, נאנסו, עברו התעללות, נחטפו. במקום ההוא שבו ילדים יושבים בשבי לבד, לא מבדילים בין יום ולילה, במקום שבו עדיין... יום ועוד יום ועוד יום. הערוץ הפנימי הזה דרוך וקשוב להודעת "הותר לפרסום". "דובר צה"ל מודיע: שוחררו; נמצאים / לא נמצאים ברשימה". הערוץ הפנימי הזה מתקיים שלא בשליטתי או בהכוונתי. הוא מסווג: מכירה / לא מכירה, עוד אחד מהקיבוץ הדתי, למי דפקו הלילה על הדלת, את מי שחררו, מה מסתתר מאחורי הודעת דובר צה"ל, מה החמאס מתכנן, למה שוב לוקחים את הנשק לכיתות כוננות. המצב הנפשי ְקוֹלִי � ּים אָבְדו ב � ִיל � ָל הַמ � ּה. כ � ְפִיל � ּים מֵהֶן נוֹלֶדֶת ת � ִי יוֹדֵע מִיל � ״אֵינֶנ ּמוּת אֲפֵלָה״ (אברהם חלפי) � ִאִל � וְהָיו כ ללי שפרעם אלכסנדר צילום: רפי בביאן
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=