45 שבט תשפ"ד המצב הנפשי הקונספציה של מה בשליטתי ומה לא – קרסה כאן. את הערוץ הזה אין באפשרותי לכבות. אני יכולה לעתים להפוך אותו לרעש רקע, או לשכוח בכלל מקיומו, אך הערוץ הפנימי המחתרתי מתקיים בי באופן עצמוני יומם ולילה, גם כשאני לא מחוברת אליו. הוא אוסף אינפורמציה, מקיים חמ"ל שלם של דאגה, חרדה, כעס ועצב. כשאני ממש לא מקשיבה לו הוא שולח איתותים פיזיים. עורף תפוס, רעב לא מוסבר, כאב ראש, חוסר שקט, חוסר ריכוז מטורף, חזרו לי שגיאות הכתיב! והעייפות, העייפות שאותה אני חווה ועליה אני שומעת שוב ושוב ממטופליי, גם אלו המצליחים לישון, נובעת גם ובעיקר מהמאמץ לחיות תחת ריבוי התדרים הללו. מחד, היכולת להחזיק מרחק מסוים ואפילו ניתוק, מאפשרת לתפקד, להיות מועילה, לשמור שפיות ותחושת חיות; מאפשרת לנשות המילואימניקים, להורים לחיילים, לא לכרוע תחת הפחד המצמית. ומאידך, הצורך להיות מעודכנים, לדעת מה קורה כל הזמן. לנסות להכניס קצת שליטה ולצמצם את אין האונים המצמית, וגם להרגיש לא מנותקים מהמפונים, ממה שקרה, מהלוחמים, מהחטופים, לפחות לדעת. להחזיק את "מקהלת קולות רבים" הזו, עם כל הקולות הסותרים זה את זה, עם המאבקים הפנימיים לאיזה קול להקשיב, ואיזה קול להחריש - זה מעייף. אז מה עושים? מקבלים את המצב בהבנה. מברכים על היכולת להתנתק, להיות מרוחק מהזוועה. גם להיות ב"דואינג" זה ממש ממש בסדר, ברמת עיטור המופת! ובמקביל, לקבל את הצורך לדעת. לראות את מה שכולם אמרו שלא כדאי - צדקו, לא כדאי! אבל אני הייתי חייבת. לקבל את המנגנונים השונים שלנו להתמודדות. ורק לשאול את עצמנו מדי פעם: ככה אני רוצה? אולי בא לי משהו אחר? ולבחור בחירות זמניות. עד לבחירה הבאה. והכול הגיוני במצב הלא הגיוני הזה. בפער שבין הרצוי והמצוי כדאי להכניס הרבה חמלה וגם הומור, אפילו שחור יעזור. אז ככה אני כבר יותר מחודשיים חיה לי בשלושה ערוצים לפחות, לפעמים מזפזפת ביניהם, לפעמים הם מתזפזפים בעצמם: הראשון, זה הערוץ המועיל והמתפקד, המופעל בעיקר מצרכים של הזולת, המתרכז במה שצריך לעשות היום, בעוד שעה, בעוד דקה. השני, זה היושב בחמ"ל, אוסף ידיעות ולא משתחרר להפוגות התרעננות. והשלישי הוא הערוץ השקט, השקט באמת. שנוסד במוצאי שבת ההיא – הערוץ האילם השותק, הערוץ שקוראים לו עצב. ביום שישי, 'זאת חנוכה' בבוקר, התקיימה בבית הכנסת שלנו תפילה מיוחדת בנגינה ובשירה. בית הכנסת היה מלא, והנשים והאנשים יחד עם השירה והתפילה זלגו אל הרחבה ואל הדשאים. היה שם רגע של רוממות ואני לא יכולתי להיות בו. בג'ינס הקרוע שלי, על התלת אופן החורק, במבוכה ובתחושת החמצה, כעס על עצמי וכעס כלפי שמיים, עברתי במהירות, בדרכי אל הכלבו לקנות דג וירקות לבשל לשבת. וכל זה כנראה קשור למשהו נוסף שעוד יבוא זמנו. כמו זמנה של ועדת החקירה הענקית הכוללת, זו שבשמיים ובארץ, זאת שאומרים שתהיה אחרי המלחמה. ובינתיים בתוך האילמות הפנימית הקשה הזאת, רק חלפי מצליח להיות לי לפה: ּה. � ְפִיל � ּים מֵהֶן נו ֶֶֹדֶת ת � ִי יוֹדֵע מִיל � אֵי ִּנ ּמוּת אֲפֵלָה. � ִּאִל � ּ ְקוֹלִי וְהָיו � ּים אָבְדו ב � ִיל � ָל הַמ � כ אַך עֲדַיִן רוֹאוֹת עֵינַי זוֹהַר עֵינָיו שֶל ֶֶלֶד. ַּהַר. �ַ � וְעוֹד רוֹאוֹת עֵינַי: כּוֹכָב אֵין דוֹמֶה לו ב ִים. � ְטָנ � ָנִים נוֹהֲגוֹת אֶל הָאוֹר יַלְדֵיהֶן הַק � ְאוּגוֹת־פ � ָהוֹת ד � וְאִמ מַה יִהְיֶה עֲלֵיהֶם? מַה יִהְיֶה? ְאָבִיב, � ִמְחָתָם הַנּו ֶֶֹמֶת כ � שִמְעו ש ִי לֹא יַחֲלוֹף עַד עוֹלָם. � ִדְמֶה כ � ִּנ ְמוּת אֱלֹהִים � ָרוֹע ְֶכְרַע לִפְנֵי ד � כ אַף אִם מֵעֵינַי ְֶעְלָם. ְמִימִים, � ָרַע לַת � אַל־נָא ת ְעֵץ � ָרָק פּוֹגֵע ב � הֵם אֵינָם יוֹדְעִים מַדּוּע ב ִרְיו לְתֻמּוֹ. � ֵא אֶת פ � הַנּוֹש ְמִימִים. � ָרַע לַת � אַל־נָא ת ֵל אֶת צַלְמוֹ. � הֵם אֵינָם יוֹדְעִים מַדּוּע אָדָם מְחַל ּה. � ְפִיל � ּים מֵהֶן נו ֶֶֹדֶת ת � ִי יוֹדֵע מִיל � אֵי ִּנ ּמוּת אֲפֵלָה. � ִּאִל � ּ ְקוֹלִי וְהָיו � ּים אָבְדו ב � ִיל � ָל הַמ � כ אחר כך חזרתי באותה הדרך. בינתיים קיבלתי הודעה מ'צוות חוסן שמחת תורה', שהוא קבוצת בת ל'צוות חוסן', שהוא קבוצת בת לצוות צח"י, הודעה על משהו חשוב באמת שצריך לעשות ואיזו בקשה להנחיית קבוצת תמיכה. והערך העצמי שלי קצת השתקם. וככה, עם תלת אופן מלא מצרכים, בהגזמה, עברתי שוב ליד בית הכנסת שממנו עלתה עדיין הרינה והתפילה. ולא, עדיין לא ביקשתי להיות שם. עדיין לא התקיימה לי ועדת חקירה פנימית. אבל הבטתי בעיניים טובות והקשבתי באוזניים נרגשות, והרגשתי חלק, גם אם בשוליה של התפילה. והודיתי בלבי לאנשים שאני אוהבת שיזמו את התפילה. וקצת הרגשתי שהם מחזיקים בשבילי משהו שאני כרגע לא יכולה להחזיק. כנראה זה מה שעושים. רואים ונענים לצרכים של אחרים. לוקחים חלק במה שהכרחי ומוותרים איפה שפחות מתאים. מחזיקים למען הזולת את מה שהוא לא יכול ומאפשרים לאחרים להחזיק גם בשבילנו. מקבלים את השתיקה והאילמות כמו את הרעש; ודוחים (אבל לא מוותרים) את כינוסן של ועדות החקירה. ללי שפרעם אלכסנדר, חברת עין צורים. נשואה לפיליפ. אמא וסבתא. פסיכותרפיסטית, מנחת קבוצות ובתי מדרש.
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=