47 שבט תשפ"ד הקמת בית ספר למפוני הצפון התחלה בימים הראשונים פשוט ליקטנו נתונים בעצמנו, כמו נמלים. אספנו אנשי צוות, בנינו רציונל חינוכי ומערכת שעות, ניסינו לבנות שפה חינוכית ודרך. במקביל קיבלנו מקום – לחודש בלבד (כי חשבנו שאחרי חודש חוזרים הביתה) - במכללת כנרת. המוטו שהגדרנו לעצמנו הוא: "להיות מרחב, אוזן קשבת, חיבור אנושי-חינוכי. להיות מענה השואף להיטיב עם צרכים רגשיים, חברתיים ולימודיים, כך שהתלמידים והצוות ירגישו שרואים אותם, ירגישו בית וירצו להגיע גם מחר." אפילו לוגו הכנו: נקודות איסוף של אוטובוסים 40 : המספרים מדברים בעד עצמם בתי ספר מזינים עיקריים; 5 ; מלונות 50־ היוצאים מדי בוקר מ נערות 850 ;)! תקציב (כי בתי ספר זמניים באים בלי תקציב 0 ונערים מכיתות ז-יב (מספר נזיל שמשתנה מדי יום, עם כאלו 140 ; כיתות גדולות בכל שכבה 4 שעוזבים וכאלו שמצטרפים); אנשי צוות, כולל מורים מפונים, מתנדבים, פנסיונרים שחזרו ללמד, מש"קי הוראה, מכיניסטים ועוד, הבאים ממגוון החברה הישראלית, גם בתפיסותיהם החינוכיות. נדודים מכללת כנרת הייתה מרחב מקסים שלא מותאם לתיכוניסטים בשום צורה. כששנת הלימודים האקדמית החלה, התחננו לעוד שלושה שבועות שם, אבל כשגם הם הסתיימו, התחלנו לנדוד בין מוזיאון חצר כנרת (שהפך לכיתות), תיכון בית ירח, אכסניית נוער עכו, החווה החקלאית בצמח, הטכניון, ובין לבין יצאנו ימים למלחמה) נכנסנו 100( לטיולים וסיורים. בשבעה בינואר סוף סוף למשכננו הקבוע (באופן זמני) - קריית חינוך שנבנתה במיוחד עבורנו על ידי משרד החינוך ועיריית טבריה, במהירות קרוואנים צבעוניים ולצידם ממ"דים, 36 . שיא של חודש וחצי שצמחו בשדה ריק באזור התעשייה פורייה. למעברים התכופים היה מחיר גבוה של שחיקת הצוות וזליגת תלמידים חזרה למלונות. אבל לרגע לא ויתרנו עליהם. "כל יום ותלתה A4 שעובר, הבית קרוב יותר!" – כתבה תלמידה על דף מעל לראשה. אבל נדמה שהבית רק הולך ומתרחק, ואיתו חוויות הנעורים הפשוטות. בית. כמה פשוט. כמה מסובך כשהוא איננו. ניסוי חברתי בישיבות ההנהלה קראנו לעצמנו 'ניסוי חברתי': מה קורה אם שמים ביחד בתנאי מעבדה מוזרים ילדים ומבוגרים מקריית שמונה, ממושבי מרום הגליל ומקיבוצי גליל עליון? וקרה הרבה. החיבור בין החבר'ה, שבנסיבות רגילות היו נפגשים אולי רק בצבא - ופתאום, קסם! יושבים בערב בלובי, מדברים, שרים, משחקים. בסיכום אמרו: "הכי נהניתי להכיר חבר'ה חדשים מבתי ספר אחרים". אפשר לנשום לרווחה. והיו לא מעט בלת"מים. למשל, יציאה משותפת לסמינר בעכו, שבכלל התחילה מאילוץ. ידענו שעומדים לפנינו שבועייםשלושה בלי כיתות, ואי אפשר להשאיר תלמידים בבית כי אין בית. במקרה קראתי פוסט של דני רוזנר על 'מחנות הפגה' למפונים, והבנתי שזה יותר מתאים לבלתי פורמלי. אז עשינו כזה פורמלי. וזה עבד!! תלמידי יא ויב הגיעו בשני סבבים לאנ"א עכו, ויחד עם אנשי 200 עמותת 'מרכז מעשה', בנינו מחנה שמותאם לנו. רצינו שתהיה שם לא רק פעילות הפגה אלא גם למידה, היסטוריה ואזרחות, ושיהיו חלק מהמטלות לבגרות. אז ביקשנו לשכבת יא יום במוזיאון לוחמי הגטאות. "השתגעתם?" אמרו לנו, "אולי תקלילו?" וכמובן, כפי שצפוי בממלכת אי הוודאות שלנו, הבלת"מים הגיעו מכל הכיוונים: ארבעה ימים לפני הסמינר הראשון, אנ"א בית שאן הודיעה פתאום שצה"ל צריך את האכסניה ומעבירים הכול לעכו. נאלצנו לשנות את כל התוכנית. מתפללים שההורים תלמידים 80 יסכימו שנתרחק. לסמינר הראשון, של יב, נרשמו ! בזכות 110 והגיעו 70 . לסמינר השני, של יא, נרשמו 86 והגיעו נסי ניסים שקרו לנו התפנה מקום באכסניה, אבל חסר תקציב... עבדנו קשה והשגנו אותו תוך יום. ובערב הראשון בעכו, חיסול של בכיר חיזבאללה בביירות. לחץ מההורים וחשש מטילים וכל מיני "אולי" שלשמחתנו נחסכו הפעם. לא הכל היה פשוט. או במילים אחרות: הכול היה מאוד לא פשוט. קהילה, התנדבות ותרומה החיים במלונות מאתגרים מאוד. תחשבו על עצמכם חיים דלת מול דלת עם השכנים שלכם. במסדרון אחד צפוף, עם תור בלתי נגמר למכונת הכביסה ועל האוכל הביתי בדיוק בשעה שהילד רעב - אין מה לדבר. וכאן ההבדל העיקרי בין מי שבא מקהילה עם לכידות וחוסן למי שלא: האם יש מי שדואג לך מעבר למשפחה המורחבת? האם התפניתם יחד, כמה משפחות, או כל אחד לגורלו? האם דואגים לכם למפגשי קהילה מכל המלונות? ביקרתי בניחומי אבלים במלונות, וקיימנו שם גם אספות הורים. כל סיטואציה בחיים הרגילים, במלונות קשה יותר. ויש גם הרבה סיפורים קורעי לב. ובתוך כל זה, בלטה שעתה היפה של החברה הישראלית: כל מי שפניתי אליו בבקשות שונות אמר קודם כול "כן!". כולל אנשי
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=