48 )2( 802 | עמודים ואף על פי כן קשר מהרשויות המקומיות, ממשרדי הממשלה ומארגונים שונים. גייסנו תרומות רבות, וחווינו מופעי התנדבות מדהימים. החל משני תושבים דרוזיים ממג'עאר ,שחיכו לנו עם קרואסונים וציוד משרדי ביום הראשון, דרך חברה שגייסה יחד עם משפחתה טאבלטים, או שתי מתנדבות שהגיעו מארה"ב פשוט 500 כדי לעזור, וכלה בתושבי עמק המעיינות שהגיעו בשבועות הראשונים לתת יד היכן שצריך. כאן בונים שפה ממש מהרגע הראשון הבנו שיש שתי מילים שאין להן כניסה כאן: 'קבוע' - כי כלום כאן לא קבוע. מלבד הידיעה שהשמש תזרח כל בוקר; ו'ייאוש', או המקבילה שלו, 'זה לא ילך' – כי הינה, זה הולך. ואסור להתייאש. ועוד הבנו שהביטוי 'להיות באוויר' זו לא קלישאה אלא מצב קיומי אצלנו, כי אנחנו קצת קוסמות. בישיבת צוות אחת בנינו באופן ספונטני זמני דקדוק חדשים שתיארו את מושגי הזמניות והנצח שלנו: - הימים שעוד נכונו לנו, כשנחזור הביתה, Perfect future כשנחזור לבית ספר האֵם, לחיים הקודמים. מתי זה יקרה? אף אחד לא יודע. - בית ספר הקבע החדש שלנו, A good enough future שיום אחד יהיה מוכן עבורנו ברמת פוריה (וזה קרה בסוף!). ותודה לוויניקוט על ההמשגה. - שבועות הנדודים, הכי זמני וגם מוחזק. Temporary future מסובך? אי אפשר לתאר כמה. אבל זה בכוחנו המשותף, אין אפשרות אחרת. מלחמה ברקע כל הזמן קולות מלחמה. לפעמים מגיעים בבוקר אנשי צוות או תלמידים שביתם נפגע מטיל בלילה; פתאום נשמעת אזעקה שמקפיצה את כולם, ומתברר שהיא מהנייד שמכוון על תדר הגליל העליון; חברים מקהילות בית הספר שלנו נהרגים, נפצעים; הורים או בני זוג משרתים בכיתות כוננות ביישוב האהוב והמופגז; וכמובן, כל אחד מאיתנו עם הדאגות הפרטיות שלו לאהוביו שגויסו למלחמה, עם הדאגה המשותפת למדינה והשאלה איך ייראה המחר המשותף שלנו. ובתוך כל זה אנחנו עושים מאמץ לשמור על שגרה, להיאחז בלמידה, ביומיום, ויחד עם זה, לא להתעלם. כך למשל, פעילות עם עידן טכנולוגי, 'אתגר האלקטרו מגנט'; תחרות בין צוותים לבניית מסלול לגוּלה, מחומרים שסופקו בערכה: מנוע, דבק חם וסולונואיד. "אין כניסה למחבלים" - זה היה הכלל הראשון בכניסה למתחם 'גולה-גל' שבנו תלמידי ט'. צוות אחר תיאר את המסלול שבנה במילים אלה: "הגוּלה שלנו רוצה להגיע מהמלון לבית ביפתח, . אבל יש הרבה מכשולים בדרך..." 8.10- אותו עזבנו ב בית קבע זמני כשסוף סוף עברנו למתחם החדש, זה יצא ביום גשום וסוער, בינואר. ועם כל 7 ימים למלחמה, 100 בדיוק ביום שבו ציינו המהומה של היום הראשון, לא ויתרנו על חיבור לעם ולחטופים. מאות תלמידים ואנשי צוות עמדו בטקס עם סרטים צהובים, ושרו 'התקווה'. שני תלמידי י"ב דיברו וגם אני. זה מה שאמרתי שם: היום אנחנו חונכים סוף סוף את המרחב הצבעוני והמזמין ימים לשבעה 100 שלנו. היום גם מציינים ברחבי הארץ באוקטובר. הסרט הצהוב שכולנו מחזיקים, הוא האחיזה חטופות וחטופים המחכים לחזור, המחכים 136- שלנו ב שנחזיר אותם. מה אנחנו, כל העומדים כאן, יכולים לעשות בשביל זה? שלושה דברים: הראשון - להזכיר אותם, לא לשכוח, לחכות, לפעול ככל יכולתנו למען מטרה זו. דבר שני - לחיות, לשמוח גם כשקשה, להיות ראויים לחיילינו שנלחמים בכל הגזרות. לשמור על החוסן שלנו, להחזיק בשגרה. וכל הזמן להגביר אנושיות. להיות אנשים טובים ימים לשבעה באוקטובר. לא מוותרים על היותנו חלק מהעם. צילום: צוות המרחב החינוכי 100 . יום ראשון במתחם הקבע בפוריה
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=