5 שבט תשפ"ד כשהבית הוא החזית שרית מספרת על השעות הארוכות שבהן הייתה נצורה בממ"ד עם ילדיה: "לראשונה בחיי חשתי פחד קיומי וממשי, גם על איתן וגם עלינו. בהתחלה חשבתי שרק עלומים מותקפת, אבל במהלך היום קיבלנו דיווחים מהקיבוצים השכנים, והחשש גבר. כל רגע ביום הזה היה נורא ואיום, סיוט מתמשך. אנחנו גרים בבית קיבוצי עם חלונות פשוטים ללא סורגים או תריסים, ללא וילונות, ללא מנעולים. הרגשתי חשופה ופגיעה, ומאוד חששתי לחיינו. באותן שעות התפקיד שלי היה להגן על הבית, וחשתי חוסר אונים שלא היה לי נשק וגם לא ידע כיצד להשתמש בו. בנוסף לכל הצרות, התארחה אצלנו באותה שבת אורחת מחו"ל, שלא ידעה מילה בעברית, וחטפה התקף חרדה קשה תוך כדי האירוע. הפעם היחידה שזחלתי מהממ"ד החוצה הייתה על מנת להביא לה תרופות ומכשיר נשימה". "ברגע שהבנתי שלא ניתן לנעול את דלת הממ"ד, הפחד גבר. הילדים ואני ניסינו להזיז מיטות וארונות ולחסום את הדלת, אבל זה הרגיש חסר תועלת. לא היו לנו מים ואוכל במשך שעות, וגם את הצרכים נאלצנו לעשות בתוך פח מאולתר. כשקולות הירי גברו, תירגלתי יחד עם הילדים כניסה למקומות מסתור אפשריים בתוך הממ"ד. למזלי הרב, הילדים התנהגו למופת ותפקדו היטב בצל האיום. היו רגעים שבהם הם רצו להתקשר לאיתן כדי להגיד שהם שומעים יריות או מפחדים, אך לא אפשרתי להם מחשש שזה יפריע לו במשימת ההגנה. רק כשירדה החשכה, איתן שלח לנו הודעה שהוא בסדר ובדרכו חזרה. אני מודה שלקח לי זמן להאמין לו, וגם כשביקש ממני להיכנס הביתה והשמיע את קולו, פתחתי את הדלת עם דפיקות לב וחשש שמא...". החל משעות אחר הצהריים ביצעו חיילים סריקות בין בתי הקיבוץ במטרה לטהר את המשק ממחבלים. בחצות הליל קיבלו חברי הקיבוץ הודעה על הפינוי המיוחל, ונדרשו להיערך ליציאה מהבית בשלוש לפנות בוקר. כל משפחה ארזה במהירות תיקים עם ציוד בסיסי, וחיכתה בכיליון עיניים לשעת היעד. אך הפינוי התעכב מחשש שהכבישים אינם נקיים ממחבלים, והמשפחות נאלצו להישאר עוד שעות רבות בממ"ד באי ודאות לגבי ההמשך. רק למחרת, בשלוש אחר הצהריים, יצאו ארבעה אוטובוסים מהקיבוץ ופניהם צפונה, לנתניה. וילונות האוטובוסים הורדו למניעת מראות קשים, והשיירה יצאה לדרך. בתרמילו של מפקד חוליית החמאס שחוסל בעלומים נמצאה מפה מפורטת של הקיבוץ ואף תוכנית סדורה הכוללת רצח, התעללות, חטיפות, הצתות, גזל וכיבוש. ואולם, בפועל, המחבלים נהדפו משטח בתי המגורים, וכמעט כל החברים וילדי הקבוצה נותרו ללא פגיעה פיזית. "בזכות הגבורה והתושייה של חברי כיתת הכוננות ולוחמי צה"ל, מתקפת חמאס על קיבוץ עלומים לא הושלמה ורוב הקיבוץ ניצל מתופת", אומרת שרית, "ובכל זאת, פעולת הטרור הזו תיזכר לעד כאסון הכבד והקשה ביותר שעמו התמודד הקיבוץ מיום היווסדו". "ברמה האישית, אני מרגישה רגשות אשם רבים על התמימות, האמון והביטחון הרב שחשתי כל חיי בקיבוץ ובכל המרחב מסביב", משתפת שרית, "כבר שנים אני רצה לבדי בשדות, מטיילת, רוכבת על אופניים ומסתובבת חופשי על קו הגבול, ללא בדל של חשש. יתרה מכך, בשנים האחרונות לקחתי את ילדיי, כמו גם עשרות קבוצות, לסיור בתצפיות סובבות עזה, הרפת ההרוסה בעלומים. צילום: סטיבי מרכוס ז"ל סטיבי ז"ל, רפתן קיבוץ עלומים וצלם מחונן, נפטר במפתיע זמן קצר אחרי פרוץ המלחמה
RkJQdWJsaXNoZXIy MjgzNzA=