לכאן, לבית הכנסת, נבוא כולנו בעוד שעות אחדות, נשיר בַּמנגינה המסורתית את "יְדִיד נֶפֶשׁ, אָב הָרַחְמָן", ונחשוב עלייך, הלן. על "יְדִיד נֶפֶשׁ" שאבד לך, ולכולנו. תקופה ארוכה את נושאת באהבה, ביחד עמנו וביחד עם ילדייך – אברהם, יצחק, רותי ואילן – אֶת תפילת "אָנָּא, אֵל נָא, רְפָא נָא"; שנים דואגת לשמעון ביחד עמם ועם עידית ונכדייך וּמייחלת ל"אז תִּתְחֵזֵק וְתִתְרַפֵּא"; כולנו יודעים כמה רצית ש"יֶעְרַב לו יְדִידוּתָךְ"; כולנו ראינו, גם כאשר לא שמענו, כמה "נַפְשִּי חולַת אַהֲבָתָךְ".שמעון היה מגיבורי ילדותנו: כובע הקצינים וסיפורי הבריגאדה, נהג השברולט הצהוב של המדגרה, דמות חזקה, יפה ומוערצת.
מן המסורים לעבודתם היית, שמעון. מאז שהגעת עם גרעין ב' מכפר הנוער הדתי, הפלאת בעבודתך את ותיקי רודגס. שמעון, חבר יְשר-דרך במפעל הזיפזיף, חשמלאי חרוץ וקפדן, ומעל הכל – איש המוסך. עשרות שנים היית שם, מלא נכונות לעזור. מעולם לא אמרת "אין לי זמן", "זה התקלקל באשמתך". תמיד קידמת את פנינו בחיוך, נענית ברצון, וגם בימים שקשתה עליך המלאכה וההליכה, לא ויתרת על אף יום עבודה. יום-יום פתחת את השערים, הנפת את הגלגלים, ותיקנת, ותיקנת, ותיקנת.
לא רק מכונות תיקנת – גם אנשים. כאשר מערכת החינוך הרימה ידיים – קלטת בסככת הטרקטורים את גוגל, שזכה סוף סוף לליטופים. לימים, כאשר יריב בנו הגיע למוסך, זכית ליהנות מפירות עמלך.
זכית בתקופה האחרונה למה שלא זכו הוריך - ללכֵּד את כל ילדיך, לאחֵד אותם כמשפחה בדאגה לשלומך ולהיפרד מהם בשקט האופייני לך. עיניך אמרו הכל. לאט לאט, בשקט ומתוך השלמה, נסתלקת מבינינו.
יהי זכרך ברוך
נחמיה רפל
(מתוך ההספד)
