שושנה התייתמה מאביה בגיל 6, ובגיל 8 נשלחה לעיר לַגולט', שם עבדה אצל משפחה בעבודות בית. בתקופת מלחמת העולם השנייה, עברה אל טוניס העיר, והסתתרה מפני הפצצות הגרמנים בבית חרושת לאטריות. ב-1949 יצאה עם חבורת צעירים להכשרה של הבח"ד במרסי שבצרפת, שם התארגן ה"גרעין הטוניסאי" לעלייה לטירת צבי. שושנה עלתה ארצה באוניה "נגבה" ב-1950, והגיעה לטירת צבי. חברי הגרעין נכנסו לסידור העבודה ולשיעורי עברית. ב-1951 נישאה שושנה לשרגא כהן, שהיה חבר ותיק בקיבוץ מאז הגיע כמעפיל באוניה "פאטריה" בשנת 1940. שרגא היה לשושנה בעל מסור וכמו אב. הוא לימד אותה ויעץ לה בדרכי החברה החדשה אליה הגיעה. שושנה ושרגא זכו לשני ילדים, אברהם ואסתר.
שושנה עשתה חיל בעבודתה במטבח האשכנזי; בישלה בעיקר את המנות הדיאטטיות ויחד עם זאת הכניסה למטבחנו את הדג הטוניסאי החריף וטעמו הנפלא. שנים ארוכות עבדה שושנה במטבח עד שמצאה מקום של קבע במערכת החינוך, בתחילה בגן הילדים ולאחר מכן בבתי הילדים. שושנה זכתה לראות משפחה גדולה לתפארת עד דור רביעי. היא הייתה גאה בדרכם, דרך של תורה ועבודה, גאה על התמדתם בקיום מצוות ועל תואריהם האקדמאיים. בערוב ימיה, כשעברה לבית הסיעודי, היא התחבבה על צוות המטפלים והמתנדבים בחוש ההומור שלה, בידיעתה כל פרט מהמתרחש ובפתגמיה בערבית ובצרפתית. שושנה ביקשה שלא להעבירה לבית החולים; "כאן", היא אמרה, "זה הבית היחיד שלי".
יהי זכרה ברוך.
(מתוך ההספד)
