זכיתי לעבוד במחיצתו של שמוליק כ–15 שנה, למדתי להכיר את מרצו והאכפתיות שלו לחיי המשק והקהילה. מעולם לא היו בינינו יחסי עובד ומנהל. כל אחד בתחומו היה מנהל וביחד היינו צוות פועל. עד לפני שנה היה בשבילי מושא לקנאה בבריאותו. עליו ניתן היה לומר: "לא כהתה עינו ולא נס לחו".
שמוליק עלה לארץ מאוסטריה ערב מלחמת העולם, בעלייה בלתי לגאלית. לאחר טלטולים רבים שנמשכו מספר חודשים הגיע ארצה לשדה יעקב והצטרף לאחיו מנחם; מאוחר יותר הצטרפו ההורים. הוא היה בין החברים שהקימו בקרית שמואל את קבוצת שלוחות.
שני עיסוקים ליוו את שמואל לאורך שנות פעילותו, שניהם שזורים זה בזה - רכב וביטחון. לצד פעילותו כעובד כפיים נטל חלק במשרות ניהול שונות. העבודה הייתה עבורו מקור פרנסה אך גם ערך. שמוליק מזוהה עם הטרקטור פרגסון 65. הם 'ידעו' האחד את נפש רעהו, ידעו עליות ומורדות, עוד משיכה ועוד משיכה, וביחד משכו קדימה.
שמוליק היה שומר בנפשו. הוא שמר על הנפש, על הרכוש וגם על אורחות חיי הקיבוץ, אך מי ששמרה עליו מכל משמר הייתה שושנה. לאורך שנים קיימו השניים זוגיות מופלאה והקימו משפחה ענפה. שמוליק ושושנה בנו את קינם בשיתוף פעולה, וביחד חינכו בניהם ובתם לחיי יצירה. הם זכו לראות בנים, נכדים ונינים והיו 'עמוד השדרה' של המשפחה. לכתו של שמוליק הינה אבידה גדולה. נוצרה ריקנות גדולה אשר קשה למלאה. אני מאמין כי בני משפחתו המלוכדים יעמדו לצידה של שושנה ברגעים קשים אלו.
שמוליק רצה בכל נפשו לשמר את אורח החיים הקיבוצי בשלוחות, לא מתוך חשש לעתידו אלא כאידיאל. הוא רצה להיות שותף לכל החלטה ותבע שקיפות מליאה בכל התנהלות חיי הקבוצה. עם הפסקת עבודתו של שמוליק, לפני כשנה, תם בשדותינו עידן החמרן והברזל, החל עידן חדש של פלסטיק אשר אליו שמוליק לא יחל.
הסתלק מאיתנו אחד מעמודי התווך, אנשי הפלדה.
יהי זכרו ברוך.
נתן סימון
(מתוך ההספד)
