במקווה ישראל, בשנת 1939 (תרצ"ט), הכרתי את זאב. עם סיום הכשרתנו, במסגרת חברת הנוער במקווה ישראל, הצטרפנו לגרעין הקיבוצי במקווה ישראל - מחזור ג' לקבוצת אמונים, ויחד הגענו לעין הנצי"ב.
זאב, כבן של משפחות קובר ומלר, מאצולת יהדות גרמניה החרדית, היה בעל מטענים נפשיים ורוחניים שונים מאתנו. היה בו ידע רב בתחום היהדות, לצד מסורת של סובלנות ופתיחות. כבר במקווה ישראל בלט בידיעותיו בתחום היהדות, ובבקיאותו בקריאת התורה וכשליח ציבור.
זאב היה יותר מחזן, זאב ראה את עצמו כשליח ציבור במלוא המשמעות של המילה. כל מי ששמע את תפילתו לאורך השנים, התפעל מכוחה. שנים רבות העניק לנו את התחושה של התעלות יחד עמו. קלטנו את הכנות והדבקות שבתפילתו, וכמעט עולה הרעיון שיום פטירתו, ערב יום הכיפורים, אינו מקרי. מישהו בבית דין של מעלה ביקש לזמן אותו לתפילה בבית דין של מעלה.
אך זאב היה גם איש המעשה, אף בתחומים בלתי צפויים. במלחמת השחרור היה זה זאב שהיה מוצב על מגדל התצפית, וכאשר הותקפה עין הנצי"ב בשנת תש"ח, בתענית אסתר, הוצב על אחת הנקודות החשובות והמסוכנות ביותר של תצפיתן על מגדל התצפית, ותוך סיכון עצמי העביר הוראות.
גם בעבודה היה חלק חשוב לזאב. הוא עבד בגן הירק ועם הזמן אף ניהל אותו.
בהמשך עבר למפעל והיה מנהל שלוחה בפלציב.
שינוי מכריע בחייו של זאב בא עם הצטרפותה של לולו לעין הנצי"ב ונישואיה עם זאב בשנת תשכ"ו.
לולו, היי חזקה למען עצמך ולמען זכרונו של זאב, נסי למצוא מזור בזיכרונות, בימים היפים ובזוגיות שלכם שהיתה לשם דבר.
יהי זכרו ברוך.
יעקב צור
(דברים מתוך ההספד)
