חנה. חיננית ונושאת חן וחסד לסובבים אותה. יפהפייה בהופעתה ובהתנהגותה.
הבטתי בחנה לא אחת כמופת. רעיה, מטפלת, ידידה ובעיקר קסמה לי אישיותה כאם. חנה הייתה אשה אוהבת. כה רחב היה לבה ומלא אהבה. בפגישותיי עם חנה ומוישה, תמיד האירה האהבה את היותם יחדיו.
בזיכרוני תמונות. אני הולכת בשביל ורואה פעוט בוכה וצורח. אני מנסה לדבר אליו דברי ניחומים והוא בוכה בלא הפוגה, ואז מופיעה חנה, פורשת את שתי ידיה, נושאת הפעוט, נושקת על לחייו וממלמלת דברי חיבה, והילד משתתק מיד ומחייך. מעיין אהבה זה הוא שהצמיח עץ משפחה גדול ונפלא של ילדים, נכדים ונינים רבים - שבט אדיר רב ענפים שעמד בסערות ובפגעים רבים. שכול ומוות לא יכלו לאהבה הזו.
ערב יום העצמאות, אני פוגשת בחנה בשביל המוליך לבית הכנסת. בין הערביים, חנה ואני מסתובבות ומביטות אל הרי הגלעד ובעמק הנפרש מתחת. וחנה אומרת: "איזו שלווה, איזה יופי. כמה נפלא הוא העמק הזה שלנו". וכשחנה אומרת "שלנו", אני מלאת גאווה על יכולתה לחלוק עמי את האהבה הגדולה למקום. ואז אמרה: "אני פוחדת, משהו עומד לקרות"... בסוף הקיץ פרצה מלחמה. היה בה חוש בריא של הבנה. רגישות כה עמוקה, אשר לעיתים הביאה אותה לצפות את הבאות, לטוב ולרע.
לבה היה קשור בעמק הזה, במעיינותיו. לילדים סיפרה את אגדת המעיין; חנה הייתה מספרת נפלאה. נרגשת, נלהבת ומזדהה. בכל שנות עבודתה החינוכית, השפיעה חנה שמחת חיים, יצירה, חיברה שירים והפריחה עפיפונים של אמונה ותקווה עם ילדיה, חניכיה. קשים היו החודשים האחרונים אך שוב עלתה לפניי כימים מאז, ביום מן הימים בכניסתי לנווה עינ"ב, קיבלה את פני מסורקת ולבושה ועיניה זורחות באור כחול: "היום יום חג", אמרה לי... "מישהו בא לבקר". חנה ארוכת הצמה והרגליים, צעירה, נלהבת ונער ג'ינג'י לצדה, נתמזגה והייתה לאחת, עם חנה הישישה המחייכת מול עיניי.
יהי זכרה ברוך.
אבישג איילי
(מתוך ההספד)
