אבא שלנו, צעיר בן 87. סיפור חייך שזור בתולדות ארץ ישראל; אין פרק בהיסטוריה של העם שלא היה לך בו חלק:
מלחמת העולם, גרמניה - היית שם, ברחת בעודך בן 15 והגעת לארץ רחוקה – לאנגליה, בה התחלת הכל מחדש.
ראשית ההתיישבות היהודית - הגעת לארץ ישראל ושוב התחלת מחדש.
פלמ"ח, הגנה - בנית, לחמת ואפילו ישבת בכלא הבריטי והמשכת להיות ציוני של ממש.
ההתיישבות העובדת - היית מראשוני עין הנצי"ב, שם גם הכרת את אמא בסיפור אהבה שזור סיפורי מורס ומוצבים.
והיית הצלם הכי טוב, הנגר הכי מדויק וכמובן מרכז הקניות המיתולוגי.
אבל לא על זה רציתי לספר. רציתי לספר לכם באיזה אבא זכינו אנחנו ובאיזה סבא זכו ילדינו.
אבא היה אמן עם נפש של אמן, שידע להפוך עץ דומם למשהו חי, נושם וזורם.
וישנה גם המוסיקה, שהייתה נשמת אפך, שזרמה בדמך, ומי שניסה להתקרב לביתנו ביום שלישי בשעה שש בזמן החוג למוסיקה יודע על מה מדובר – שום מתחם סטרילי של השב"כ לא היה חסום יותר ממנו.
והצעצועים, התמונות, הארונות, המדפים והנתינה האינסופית.
אבא שלנו לא ידע לשנוא, לכעוס או לשמור טינה, אפילו על הגרמנים שגרמו לו סבל שאין לתאר אמר שהם היו ילדים וצריך להבין אותם.
אבא, כשעמדנו ליד מיטתך וראינו איך החיים עוזבים אותך לאט לאט – למרות מה שהרופאים אמרו - ידענו שאתה מרגיש שאתה מוקף במשפחה אוהבת,
באנשים שהשארת בהם חותם ובהמון המון אהבה, ושאתה יודע שאנחנו נשמור על אמא ואתה תמשיך לשמור עלינו בדרכך המיוחדת.
יהי זכרו ברוך
בתו, דפנה פאר
(מתוך ההספד)
