נכתב ע"י בארות יצחק
קטי,
בליל שבת, הלילה שבו כולנו אומרים את פסוקי "אשת חיל מי ימצא", אבדה לנו אשת חיל אמתית, אישה שאפשר להסתכל עליה, ולהבין את הפסוקים הללו כפשוטם. היית שונה ומיוחדת בנוף הקיבוצי. כשעליתם לארץ משנחאי, גרתם תקופה מסוימת בתל-אביב, אבל היה לך קשה לראות את חילול השבת שם, ובחרתם לגור בקהילה דתית, וכך הגעתם לפה. אני זוכר את הרושם הראשוני מההיכרות הראשונה שלנו, כשכבר היית כמעט בת שמונים. הדמות שמיד נזכרנו בה הייתה דמותה של תהילה בסיפורו של ש"י עגנון: "...צדקת הייתה, וחכמה הייתה, וחיננית הייתה, וענוותנית הייתה. אור עיניה חסד ורחמים, וקמטי פניה ברכה ושלום... לא ניכר בה שמץ זקנות ". כך ראינו אותך. כל מעשייך היו סביב התורה. היית אוצר של ידע, ויחד עם זאת, גם אוצר של ענווה. היית באה לשיעורים, ומקשיבה כמו כולן, אבל היה ניכר בך שאת כבר יודעת הרבה מהדברים שאני מלמד, ושיש לך גם מה להוסיף. קיבלת על עצמך את נושא טהרת המשפחה, ופעלת רבות בתחום זה: דאגת לשיפוץ המקווה, כדי שיהיה מכובד ומזמין, התנדבת להיות בלנית בכל שעה בלילה וארגנת ימי עיון. הייתה לך גם אהבה מיוחדת לטבע - נסעת לספור ציפורים ליד מעגן מיכאל בשביל החברה להגנת הטבע, והיית לוקחת את הילדים לטיול לפנות בוקר כדי לזהות את הציפורים לפי הציוצים.
אהבת מאוד ללמוד תורה, והספרים בארון הספרים שלך מלאים בסימניות שמעידות על כך שהם לא סתם עמדו על המדפים. בעיקר הייתה נפשך קשורה לספריו של הבן איש חי ולספר 'ענף עץ אבות', של הרב עובדיה יוסף על פרקי אבות, שאותו סיימת עשרות פעמים. שניהם – כמובן – ילידי בגדד, כור מחצבתך.
בשנים האחרונות כאב לנו לראות איך נפשך דועכת לאט לאט, אבל נפעמנו ממסירות הנפש ומהאהבה הגדולה שהרעיפו עלייך בני משפחתך. עכשיו נפשך מתאחדת סוף סוף עם אלעזר בעלך ועם אורן נכדך, שכל-כך אהבת.
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים.
הרב ירון בן דוד