נכתב ע"י לביא
"אַשְׁרֵי תְמִימֵי דָרֶךְ הַהֹלְכִים בְּתוֹרַת ה', אַשְׁרֵי נֹצְרֵי עֵדֹתָיו בְּכָל לֵב יִדְרְשׁוּהוּ. אַף לֹא פָעֲלוּ עַוְלָה בִּדְרָכָיו הָלָכוּ" (תהלים קיט, א-ג)
בפסוקים אלו פותח משורר תהלים את שיר האהבה הגדול שלו לתורה, ונראה שפסוקים אלו עשויים לתת משהו מקווי האופי של חברתנו מרים.
בשפה שלנו, 'תמימות' נתפסת לעיתים כנאיביות, אך 'תמימות הדרך' המוזכרת כאן כוונתה לסוג של צדקות הבאה דווקא מתוך חוכמה ופיקחות. כזו הייתה מרים. דרכה הישרה והתמימה ינקה משילוב של ראיית מציאות מפוכחת ונבונה, יחד עם רגישות רבה.
מרים עלתה לארץ מהמבורג כבת יחידה להוריה בשנת 1936 והיא בת שבע. ילדותה ונעוריה עברו עליה ברמת גן בבית ציוני-דתי שחוט של עצב נמשך עליו עקב מאורעות השואה. לאחר שסיימה סמינר למורות, לימדה עולים מתימן וכששמעה שיש צורך במורה בקיבוץ צעיר בגליל, החליטה לעלות לכאן וללמד. נפשה נקשרה בנפש הילדים הצעירים והייתה לה יכולת מיוחדת לראות כל ילד, ובחוכמתה - לגרום לו לפרוח. בתודעה של עבודת הקודש ובתחושת שליחות, עבדה כמורה למעלה מחמישים שנה וגם לאחר פרישתה לגמלאות לא הפסיקה ללמוד ולהתחדש. כאן פגשה מרים לראשונה את בזל יבל"א ועמו בנתה בלביא בית ומשפחה לתפארת.
מרים הייתה אישה עם הרבה גדלות רוח, ויחד עם זאת ניכרו בכל מעשיה צניעות וענווה אמתית. יותר מכול הייתה במרים אהבת תורה מופלאה ויראת שמיים אמיתית. היא פקדה בקביעות את בית הכנסת ובית המדרש והתמידה בלימוד תורה במסגרות שונות.
כמי שהשתתף עמה בלימוד בשיעורים שונים, במשך שנים, יכול אני להעיד שהיה אפשר לחוש באור פניה הקורנים, כיצד היא נהנית ומזדהה עם תורה שהיא תורת חיים ואהבת חסד. בדרך זו גם בנתה את משפחתה ואת ביתה עם בזל יבל"א, והקימה בית שאירח במהלך השנים בנים ובנות רבים מהארץ ומחוצה לה. ברוח זו זכתה מרים גם לחנך את ילדיה לדרך של תורה, מסירות לעבודה, צניעות וגמילות חסדים.
תהא נשמתה צרורה בצרור החיים.
הרב יהודה גלעד (מתוך ההספד)