נכתב ע"י קבוצת יבנה
הפרידה ממרים, ותיקת הדיירים בבית סביון, איננה רק פרידה מחברה מסורה, מאישה טובה ואהובה, אלא גם פרידה נמשכת מדור המייסדים. למעלה מ-14 שנה שהתה מרים בתוכנו בדיור מוגן, שנים ארוכות של שקט, של צנעה שכל-כך אִפְיינה אותה, של עין טובה. ממעטת לדבר, אך אוהבת חֶבְרָה, תמיד מחייכת למראה ילד קטן, מוקסמת מקבלת השבת שעורכים ילדי הגנון לדיירי בית סביון, נהנית מהאזנה למוסיקה, שמחה מאוד בביקורים התכופים של ילדיה, של נכדיה ושל ניניה
בת 18 הגיעה מרים לרודגס, להגשים את הערכים שהיא גדלה עליהם בבית הוריה, יעקב וחיה קוּי. בית השולח את ילדיו הקטנים ללמוד בתלמוד תורה, ובשנות הנעורים הם משלימים את השכלתם בלימוד מקצוע. בית ציוני, הגאה בילדיו, חניכי תנועת הנוער 'השומר הדתי'. בבית המלאכה של אביה למדה מרים תפירה וחייטות.
כשהבינו הוריה שהתגובה הנכונה לעליית הנאצים לשלטון היא עלייה לארץ ישראל, נשלחה מרים בת ה-15 לגרמניה, למחנה להכשרת ילדים לעלייה לארץ. בת 16 הגיעה לכפר הנוער הדתי, ונקלטה בקלות בזכות הרגלי העבודה שלה, הכשרתה המקצועית, ידיעת השפה העברית וידיעותיה התורניות.
מאוחר יותר הגיעה מרים לרודגס, ושם פרחה אהבת הנעורים שלה ושל אפר'ה, שם חוותה את מלוא משמעותה של החלוציות: רוח איתנה, דיבור נשגב ומרומם, מגורים בְּאוהל, דלוּת בָּאוכל, ועל הכול מעיב הריחוק מההורים וחוסר הידע על הקורה שם בבית. המעבר ליבנה היטיב עמה. עם נישואיה לאפר'ה עבר הזוג הצעיר לבית ממשי, בית קש, ולדברי מרים: "ביבנה הייתה רְווחה ושמחת יצירה."
הזמנים היו קשים מנשוא בעת נפילתו של הבן אבישי במלחמת יום הכיפורים ובעת פטירתה של הבת דליה. שעות ארוכות ישבו מרים ואפר'ה אחד ליד השני, האוהבים והנעימים, אוחזים האחת ביד בעלה, מלטפים ומביטים. שנים רבות שזכו הבנים, חיים ושורי, לכבד את הוריהם, ולהחזיר להם מאהבתם.
משפחת שוולב היקרה, תודה על רגעי חסד של שיחות עם החברים ושל שירה בשבתות. תחסרו לנו.
מרים היקרה, לכי לשלום, והמליצי טוב עלינו ועל כל בית ישראל.
שוש זלקינד (מתוך ההספד)