נכתב ע"י שדה אליהו
אמי נולדה ב-י"ז באלול תרפ"ה, בפאדובה שבאיטליה, למשפחה בעלת שורשים באשכנז, המגיעים עד לר' ישראל איסרליין. אמא היתה הילדה היחידה בבית, שלישית לאחר אחיה מרקו ואורי. בית הוריה היה בית דתי ובית ציוני. אחיה אורי עלה לארץ עוד לפני המלחמה.
אמא ואחיה הבכור מרקו עלו לארץ מדרום איטליה, והגיעו באניה לנמל חיפה בפסח תש"ה.
בשנתיים האחרונות למלחמה, כשהיתה בת שמונה עשרה נאלצה כל המשפחה להסתתר בפירנצה. מדירת המסתור יכלו לצאת רק אמי ואמיליה אמה כדי להביא מזון למשפחה. הגברים, מרקו אחיה וחיים אביה, לא יכלו להראות בחוץ בגלל חזותם היהודית.
בסיום המלחמה אמא לא חזרה לבית הוריה אלא עלתה לארץ מיד.
אמא בקרה את הוריה כארבע שנים לאחר מלחמת השחרור. כאשר ביקור זה היה כדי לנחמם על נפילת בניהם. בביקור זה לקחה אמא גם אותי, בן החמש, שהייתי הנכד הראשון להוריה.
אמי נפטרה בערב שבת פרשת פינחס. בפרשה זו נזכרות בנות צלפחד שהיו מחבבות את הארץ.
אמי תרצה קבלה את שמה מתרצה בתו של צלפחד.
לאמא היה רצון גדול ולא רפו ידיה גם לאחר ששני אחיה אורי ומרקו נהרגו בקרב במלחמת השחרור.
דומה שאצלה דברי בנות צלפחד: "תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו", מקבלים משמעות מיוחדת.
שלמה היתה עם בוראה, שלמה עם עצמה, ושלמה עם הזולת.
שלמה עם בוראה -
היתה מקפידה על תפילות, ולעולם לא באה בטרוניות כלפי הבורא. גם כאשר נשארה לבדה לאחר מות אחיה, המשיכה לתפקד ובנתה משפחה גדולה ביחד עם אבי ז"ל. דומה שמן השמים השיבו לה כגמולה וזכתה לעזוב את העולם הזה ללא ייסורים ולאחר שתפקדה עד ימיה האחרונים.
שלמה עם עצמה –
היתה בעלת מידות טובות, היתה רחוקה מאד מכעס, קנאה וגאווה.
היתה מרבה ללמוד תורה באהבה רבה. השתתפה בשעורים במסגרות שונות.
מעולם לא התלוננה והתכונה שהכי בלטה אצלה היתה השתיקה. שתיקה של הבנה, שתיקה של הסכמה.
שלמה היתה אמא גם בתחום של בין אדם לחברו -
היתה חברה הרבה שנים בועדת חברים. היתה לה עין טובה ועצה טובה ולב קשוב לגדולים ולקטנים. עסקה בגמילות חסד של אמת, והיתה חברה עד לשנה זו בחברא קדישא של קהילת שדה- אליהו.
אמא עשתה טיול באיטליה בשנת תשס"ג. ובשעת הבקור בפאדובה פרשה מהקבוצה שלה, ויחד עם אריאלה הלכה לבקר את ביתה בוִיא דֶל סַנְטו וכך היא כתבה:
"זו היתה חוויה מרגשת לחזור לפאדובה, עיר הולדתי, ולו לכמה שעות. 51 שנים לא הייתי שם, הרבה זמן, ובכל זאת פחדתי מהמעמד. כמעט הלכנו והשכנה הציעה שנכנס לחצר האחורית שנשארה בדיוק כפי שזכרתי אותה. על קיר החצר שלט גדול... עליו חקוקים שמות ממשפחתי, משפחת מורפורגו, שגרו שם חמישה דורות ברציפות, מאב לבן, החל מהמאה ה-18.
ואני הייתי האחרונה שגרה בבית זה. ובעלייתי ארצה השרשרת נותקה.
משם, בביטחון גדול, הגעתי לבית הספר התיכון שם למדתי רק שנתיים.
השער סגור, החצר ריקה. ברור, כעת החופש הגדול. אבל בשבילי הוא נעול מאז ספטמבר 1938 כשהיהודים, מורים ותלמידים, נזרקו מכל מוסדות החינוך.
מבית הספר הדרך קצרה לגטו, אך יש שינוי, אין גשר, נעשו שינויים...
ומיד אני עומדת עם בתי במקום של בית הכנסת הגדול שנשרף על ידי הפאשיסטים ב-1943. אני רואה את הלהבות ושומעת את רעש השריפה הגדולה. את זה לא ניתן למחוק.
בעמדי שם אני נזכרת בשיר של לאה גולדברג וחולקת עליה. לא! אין "שתי מולדות".
בביתי - גויים, השער סגור, הגשר נעלם ובית הכנסת הגדול איננו עוד."
יהי זכרך ברוך
דן בן-יצחק
___
הדברים שקיבלנו ממך יישארו איתנו תמיד
תרצה, אני ישבתי הבוקר מול המחשב שלך במועדון וחשבתי על השעות המיוחדות והיקרות לי שישבתי כאן איתך. בשנתיים האחרונות כל כך נהנית מהמחשב, ולמדת כל כך מהר את סודותיו ורזיו. בסופו של דבר אני למדתי ממך ויחד גילינו את העולם הגדול של המחשבים.
המחשב מאוד הלם את אישיותך. הוא כמוך – חכם, שקט ועוזר לכל העולם.
את היית שייכת לדור שמצא את ייעודו האישי כחלק מהכלל. כשהמערכת בכללותה תפקדה כראוי שמחת בכך. לא היית צריכה לשאת נאומים גדולים על ערך הכלל. את עשית!
הזדהית עם המסגרת הקיבוצית, הבנת את גודל העשייה ומצאת בה את המימוש העצמי שלך. שנים רבות עבדת כ"מחליפה" בבית התינוקות, כי היה צריך. החברה הייתה צריכה אותך שם, ואת התייצבת ועשית זאת מכל הלב ועם רגש מרובה.
לפני כמה שבועות הצעתי לך לבוא למחשבים מוקדם יותר, כדי שנספיק דבר מה, וענית לי: אני לא יכולה, יש המון עבודה במחסן. וכשהערתי לך שבגיל 80 מותר לך לעשות מה שאת רוצה, ענית לי: "אבל אני רוצה שהחברים יסתובבו עם חולצות מגוהצות היטב!".
בחייך האישיים נדרשת להתמודדויות רבות. בזמן מלחמת העולם השנייה דאגת לקיומה של משפחתך. בזמן מלחמת השחרור שני האחים שלך, אורי ומרקו, מסרו את חייהם למען ארץ ישראל ולמען שדה אליהו. אורי נפל על הגנת חיפה ומרקו על הגנת שדה אליהו, ואת נשארת לתמוך בהורים, בגיסה ובאחייניות.
את הכל עשית בשקט, בצניעות, בחכמה רבה ועם המון תשומת לב. הסביבה החזירה לך כגודל ההשקעה! החברים בקיבוץ, צעירים כמבוגרים, העריצו את חוכמתך ומסירותך! רבים באו לשאול בעצתך ולחלוק עמך התלבטויות.
המשפחה התלכדה סביבך. הנכדים והנכדות כתבו לך כמעט יום יום מיילים ושלחו תמונות ומצגות. זכור לי איך הראית לכולם בגאווה צילום של נינה ששלחו לך עם לידתה.
הכל עניין אותך והייתה לך השכלה כללית והשכלה יהודית רחבה מאוד. במשך השנים למדת בהתמדה בשיעורי יהדות בקיבוץ. שנים רבות למדת גם במדרשה בעין הנצי"ב ושאלותייך הצביעו על עומק מחשבתך.
לפני כמה ימים קבענו להיפגש אחרי הניתוח כדי להמשיך ולפענח תוכנה מסוימת...
תחסרי לנו מאוד! הדברים הרבים שקיבלנו ממך יישארו איתנו תמיד ונשתדל להיות ראויים להם. נוחי בשלום על משכבך.
רות אביאל