נכתב ע"י סעד
אבינו, זקן חברי קיבוץ סעד – הלך לעולמו בגיל 88.
אבא ז"ל ואמנו, מרים תבל"א, היו הזוג הראשון שהתחתן בקבוצה. אורי – בנם הבכור, הוא גם הבן הבכור של קיבוץ סעד, אחריו נולדו עפרה, חיה ומושיקו.
להורים לא נשאר איש מהמשפחה הגדולה והענפה שהושמדה בשואה, ואבא היה אומר שהמשפחה הגדולה שהקים, היא הנקמה שלו.
במשך 30 שנים שימש כראש מועצת נתיבות – עזתה, מן המועצות האזוריות הראשונות שהוקמו בארץ. בראש מעייניו היה נושא החינוך: "רק בעזרת החינוך נוכל לסגור את הפערים בחברה", כך אמר - ועשה. בנה " קריית חינוך" לתפארת, בתי ספר מקצועיים, ישיבות ובתי כנסת.
דאג לפיתוח האזור ויצר קשר עם תורמים ועם אבות היישוב, לרגע לא נח!
"ליהודי אף פעם לא משעמם – תמיד יהיה לו מה ללמוד!", אמר אבא, כשהתכונן לפרישה. ואכן בחדר המשפחה, על השולחן, היו מונחים תמיד ספרי קודש ואבא עיין בהם חזור ועיין, שינן ולמד והוסיף ידע.
עם סיום תפקידו במועצה, עבד בנגריה בסעד, לאחר שנתיים שוב נקרא לתפקיד ציבורי, הפעם מטעם משרד הפנים, לנושא הבינוי בנגב. היה ממקימי מכללת ספיר בשער-הנגב, שותף ופעיל בהקמת היישוב להבים,שותף בהקמת גוש קטיף ובעמותה למען פיתוח הנגב, וגייס תורמים כדי להפריח את הנגב.
אבא עמד בקשר עם שועי הארץ ומנהיגיה, מן הבבא סאלי דרך נשיא המדינה יצחק בן צבי, יצחק רבין, רפול ואנשי הפועל המזרחי. כל חייו השתדל לסייע למי שצריך, כיוון שראה עצמו כ"משרת הציבור" והכל בשקט ובצנעה. מותה הפתאומי של עפרה, בתו ואחותנו לפני שנה וחצי היה קשה לו מאוד.
אבא מת מות צדיקים, בצנעה ובשקט, כפי שחי בחייו – כך גם במותו.
אשרינו שזכינו לאבא מיוחד ונפלא שכזה!
יהי זכרו ברוך!
חיה דגן (רוזנמן)