נכתב ע"י סעד
"אשרי איש שמח בחלקו ואכל לחמו ביגיע כפיו" (בן סירא; מ') – כזה היה אבא שלנו: שמח בחלקו: באמא, אהבת חייו, שטיפלה בו במסירות אין קץ, ב-11 הנכדים וב-23 הנינים שהיה כה גאה בהם ובחתנים ובכלות שנוספו למשפחה. עם כל נכד ואחר כך נין שנולד - תמיד ציין בגאווה ובאושר שהנה זכה להרבה יותר ממה שזכו הוריו – שאפילו לחופה לא זכו להובילו.
אבא נולד בעיירה הפנהיים שבגרמניה - ומכאן דבק בו הכינוי "הפה". כשעלו הנאצים לשלטון סולק מבית הספר המקומי והמשיך את לימודיו בישיבתו של הרב יעקב הופמן בפרנקפורט, שם קיבל חינוך תורני-ציוני. ב-1938, שבוע לפני ליל הבדולח, עלה לארץ במסגרת "עליית הנוער" והצטרף לקבוצה הדתית ב"מקווה ישראל" שם למד שנתיים והתמחה בגידול עצי פרי. מ"מקווה ישראל" עבר לטירת צבי, שם פגש את אמא חנה תבדל"א ויחד עברו להשלים את קבוצת "עלומים" בנתניה לקראת העלייה לקרקע בהרצליה ג'. כל חייו, עסק בתפקידי מפתח כלכליים בסעד ומחוצה לה: היה גזבר בקיבוץ הצעיר ואחר כך היה ממקימי מכון התערובת "מתמור", הקים את ענף החממות בסעד ואת מפעל "תפוד" בשדרות, והיה בין היוזמים והדוחפים לפיתוח ענף התעשיה בסעד. יחד עם תפקידיו שהביאוהו לקצות תבל, הקפיד לחזור לפרקים לעבודה במטעים בסעד. רק בגיל 85, לאחר שעיניו כהו מזוקן, פרש מעבודתו בהנהלת החשבונות. לצד אלה היה איש אוהב ספר ובעל צימאון אדיר ללמוד ולהשכיל – לימודים תורניים ואקדמיים.
בסעד ייזכר הפה כאיש חרוץ ודייקן, משכיל ורחב אופקים, היודע לחוש את דופק סביבתו; אדם חם ולבבי, בעל מידות והליכות, בעל מזג טוב המשולב בחוש הומור, ישר ונאבק על האמת שלו.
יהי זכרו הטוב ברוך.
---
בס"ד,
יום שישי כה באייר תשס"ח 30 במאי 2008
דברי פרידה מאבינו דוד גולדשמידט (הפה)
אבא יקר שלנו, גיבור אמיתי ושובב נצחי,
קשה לדבר וקשה להתנסח בזמן כה קצר – ואני מתנצלת בפניך אם הדברים שאומר לא יהיו במיטבם. מגיע לך הרבה יותר.
"אשרי איש שמח בחלקו ואכל לחמו ביגיע כפיו" – כך כתוב במשלי בן סירא ואנחנו בחרנו לכתוב מילים אלה על שער החוברת שהוצאנו במלאת לך 80 שנה. אני מעדיפה, לכבודך, לדבר כאן דווקא על השמחות שהיו לך בחייך – ולא על הסבל הרב והיסורים שהיו מנת חלקך בסוף ימיך. נדמה לי שזה מה שהיית רוצה שאעשה.
כל כך שמחת בחלקך, אבא: באמא אהבת חייך שטיפלה בך במסירות אין קץ, ב-11 נכדך וב-23 הנינים שהיית כה גאה בהם, בחתנים שלך ובחתנים ובכלות שלנו. עם כל נכד ואחר כך נין שנולד - תמיד אמרת לי בגאווה ובשמחה שהנה זכית לכל כך הרבה יותר ממה שזכו הוריך – שאפילו לחופה לא זכו להובילך.
ושמחת בחלקך גם בקיבוץ סעד שאהבת כל כך.
ועוד לא דיברתי על חלקו השני של הפסוק: "ואכל לחמו ביגיע כפיו" – עבודה הייתה בשבילך לא רק ערך עליון – אלא גם הנאה וזכות גדולה. ועל יגיע כפיך יספרו מפעלי חייך בסעד [גזברות, מטעים, חממות, הנהלת חשבונות ועוד...], במשקי הנגב ובמפעלי שער הנגב.
כתוב: מעשי אבות סימן לבנים – וזאת מטלה כל כך קשה: המעשים שלך השאירו לנו כל כך הרבה סימנים, דברים שהיו טבועים בך והלוואי ונצליח לעשות לפחות חלק מהם:
למדנו ממך ערכם של לימודים: הייתה בך תאווה אמיתית ללמוד: עלית לארץ כנער ערב ליל הבדולח, למדת חקלאות במקווה ישראל – ומיד הצטרפת למעגל העבודה וללמוד באופן מסודר לא זכית. אבל תמיד למדת: שפות, כלכלה היסטוריה וכמובן: יהדות. כשהתחלת סופסוף ללמוד לימודים מסודרים באוניברסיטה התלוננת בפני שאתה כבר בגיל 65, ולא תספיק ללמוד את כל מה שהיית רוצה... המשכת ללמוד גם כשעיניך בגדו בך, אבל באופטימיות הנצחית שלך שמחת שחוש השמיעה פועל: האזנת לקלטות, לא החמצת שום שיעור שהתקיים בסעד ואף נסעת לשמוע הרצאות בסביבה. בהתלהבות אמיתית סיפרת לי תמיד מה למדת ומה התחדש לך. כמה מתאים היה שאתמול פחות מ-24 שעות לפני שעזבת אותנו הרב דוד נכנס ולימד אותך ואותנו שיעור בעניין הלכות עמידה בשעת קריאת התורה.
וזה מוביל אותי לסימן נוסף שהשארת לנו: האופטימיות חסרת התקנה שלך שלוותה תמיד בהמון הומור, גם במצבים הכי קשים. כשהסעתי אותך לאישפוז הראשון בבי"ח איכילוב לאחר ניתוח הקטרקט, היית מיואש לכמה דקות, אבל לאחר זמן קצר אמרת לי: "אני אתגבר! אני לא נשבר!...אני נלחם! וחוץ מזה כבר הייתי בהמון בתי חולים [סורוקה באר שבע, ברזילי אשקלון, אסותא תל אביב, הדסה עין כרם...] ועוד לא התאשפזתי באיכילוב אף פעם... הגיע הזמן שאכיר גם אותם..."
אין לי ספק שחוש ההומור הנפלא שלך היה בשבילך ובשביל כולנו כלי נשק רב עוצמה במלחמות הבריאות שלך. למה לבכות אם אפשר לצחוק???
ונוסף על זה כח הלחימה, ההישרדות, יכולת ההסתגלות לכל מצב והסירוב להכנע למגבלות גופניות: רק מי שראה אותך עם זכוכית המגדלת ביד על צג המחשב – יודע לְמה כוונתי.
ויש עוד הרבה סימנים שהשארת לנו:
צניעות, אהבה לירושלים, הכרת תודה לכל מי שעשה משהו למענך, מעשי החסד הרבים שעשית: ביקור חולים, אימוץ בודדים שהגיעו לסעד בהכשרות ובאולפנים, כולם הפכו להיות בני משפחה ומלווים אותנו בשמחות וברגעים קשים עד היום.
ועוד לא דיברתי על: הכנסת אורחים, שיקום אסירים, מלחמות באסיפות חברים כנגד עוולות שנעשו לדעתך כלפי אנשים בסעד... מפני כבוד השבת ההולכת וקרבה לא אמשיך ואפרט את מעשי החסד שלך, ובעיקר מפני כבודך: שהרי לא אהבת "קשקושים" כמו שקראת לזה... "עושים מה שצריך – ולא מדברים על זה!"
אנחנו רק שתי בנות אבל הותרת אחריך שבט גדול, ברוך ד'. אולי בזכות השבט הגדול הזה נוכל לנסות ולקיים: "מעשי אבות סימן לבנים" – מעשיך הרבים והטובים יהיו סימנים לכל הצאצאים – כולנו יחד נשתדל ויהי רצון שיחד נצליח!
שלומית בתי העובדת כבר 8 חודשים בנפאל... ביקשה שאומר כמה מילים בשמה: "כל כך קשה לי עכשו שאני רחוקה – אבל כנכדה שלך למדתי ממך לחפש גם ברע את הטוב: אולי מזלי הטוב הוא שאני לא בארץ כבר 8 חודשים, כך שאני היחידה מכל 11 נכדך שנפלה בחלקי הזכות לזכור אותך במיטבך: עומד על רגלך והולך בביטחה ובשמחה בשבילי סעד שכה אהבת ופוגש אנשים שאהבת – כשאיש אינו יכול להאמין שאתה כמעט עיוור".
עד כאן דבריה של שלומית.
כולם אהבו אותך אבא... במידות הייחודיות בהן ניחנת - הצלחת לאסוף סביבך המון אהבה: בודאי של בני המשפחה הנכדים והנכדות ובני משפחותיהם והנינים והנינות.
אבל גם כל מי שבא עימך במגע אהב אותך: חברים וחברות בסעד, ילדים שבגרו בסעד, אנשים שהיו בסעד רק זמן קצר והכירו אותך – כי תמיד חיפשת פנים חדשות בקיבוץ ופתחת את ליבך ואת ביתך בפניהם. גם הרופאים שטיפלו בך... והיו כל כך הרבה, האחיות במרפאות עיניים, פה ולסת, המטולוגיה ועוד ועוד... דאגו לך אישית כמו בן משפחה. וכמו שאמרה לך כבר מזמן רופאת העיניים שלך ד"ר זהבי: "אתה החולה שאנחנו הכי אוהבים ולכן כל כך מתוסכלים שאיננו מסוגלים לעזור לך". ועל אף שזה לא השיב לך את מאור עיניך – שמחת באמירה הזאת.
למדנו להכיר אנשים מופלאים במהלך מחלותיך: חברים נפלאים בקיבוץ סעד שתמכו בך, באמא ובנו בימים קשים כשאנחנו רחוקות, ולא אזכיר כאן שמות כי הרשימה כה ארוכה.
אנו מרגישות אסירות תודה לכל מי שליווה אותנו. תודה מיוחדת לצוות בית שקמה ולצוות המרפאה שקשה להמליל את רגשות התודה שלנו למסירות שהייתה כרוכה בהרבה רגישות ובשעות עבודה בלתי שגרתיות, ובעיקר על כך שלאורך כל הדרך ידענו שאנחנו לא לבד.
בזכותך, אבא, ובזכות הטוּב הרב שהיה בך , זכינו להכיר המון אנשים טובים.
יהי זכרך הטוב ברוך.
ברוריה מכמן
---
דברי הספד על סבא דוד
מִזְמוֹר לְדָוִד יְקֹוָק מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ:
הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ:
לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ:
נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי יְקֹוָק יְכַבֵּד נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר:
כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם:
תהלים פרק טו
"מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ", מבאר הרד"ק: כלפי הנשמה העליונה הדברים אמורים. מי שעשה המעשים האלה בחייו תשכון נשמתו במקום הכבוד אחר מותו.
סבא שלנו, סבא דוד, אנו מזמרים לכבודך "מזמור לדוד" בלכתך לשכון באהל ד'.
במשך שנים, כאשר נתקלתי בפרק זה, היתה דמותו של סבא עומדת מול עיני. איש ישר היה סבא שלנו, איש אמת. הלך תמים, פעל צדק ודיבר אמת בלבבו. לא יכול היה לסבול עקמימות ושקר, ולא הכיר במושג כל שהוא של חנופה, נבזה בעיניו נמאס. היה זהיר בענייני ממון ולא נגע במה שאינו מוכן לו כמלוא הנימה. "עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם."
חז"ל דורשים במסכת מועד קטן את השם "עדינו העצני" על דוד המלך, שילוב של שתי תכונות הפכיות לכאורה – עדינות וגבורה. לאמיתו של דבר אין כאן הפכיות אלא אחדות, יושר הנפש אותו תיאר דוד המלך בפרק הקודם מוליד את שתי התכונות הללו, העדינות והרגישות עם הגבורה. סבא היה רגיש לסבל אנושי ולעוולות בחברה הקרובה והרחוקה, ומתוך כך גם פעל בתוקף לתיקונם. תמיד הדהימה אותנו גבורתו של סבא, האופטימיות שלו, הוא לעולם לא התייאש ותמיד הציב לעצמו אתגרים חדשים. בכל שלב של מעבר או של קושי שהוצב מולו הוא הביט קדימה, והתגבר – ואנו עמדנו נפעמים.
סבא הגיע לארץ לבד, ללא הוריו וזכה להקים מקום ישוב בארץ ישראל שבו השקיע את מרבית מרצו. גם בגיל הפנסיה לא נח, הוא המשיך לעבוד לפי כוחותיו ומימש חלום ישן – ללמוד. הוא למד באוניברסיטה כסטודנט צעיר, השקיע, הגיש עבודות וגם השתתף בשיעורי תורה ובהרצאות בסביבה.
גם בהגיע גיל הזיקנה נלחם סבא ולא התייאש: הוא התגבר על מחלה קשה, נלחם בכובד הראייה, למד לעבוד עם מחשב בגיל 80, וכשכבר לא יכול היה לראות היטב האזין במרץ להרצאות בקלטות, והכל מתוך אופטימיות וללא תלונות. העיקר לא להתייאש.
קשה עלינו פרידתך,סבא, אך למען האמת למדנו ממך רבות מיושרך, מגבורתך, מהאופטימיות שלך ומעמידתך היהודית הגאה. כנכד, אני מרגיש שעוצבתי לא מעט מכח תכונותיו של סבא. רבות למדתי ממנו, ולכן אפילו אם נגזר עלינו להיפרד, במובנים רבים מאד סבא נמצא איתי בכל עת. זכינו שגם הנינים גדלו על ברכיך, סבא. אהבת אותם והם אהבו אותך, ותמיד ידעת להודות לקב"ה על כך. תמיד חזרת וציינת שאתה מודה לד' על זכות זו, זכות שהוריך ז"ל לא זכו בה – להקים משפחה דתית בארץ ישראל ולראות נכדים ונינים.
6 חודשים מורקת, סבא, בשמן המור, במרירותם של היסורים ובזאת אתה בא אל המלך. שא תפילה מלפני כסא הכבוד שהקב"ה ישמור על סבתא היקרה והאהובה שלנו, על המשפחה ועל עם ישראל.
לך בשלום ותנוח בשלום ותעמוד לגורלך לקץ הימים.
עודד מכמן
כ"ה בסיון תשס"ח