במוצאי שבת פרשת "ויצא" יצאה נשמתה של חייה.
חייה נולדה בעיר סאקי בדרום ליטא, וגדלה בבית ציוני בו כל פרוטה שנחסכה מצאה את דרכה לקופת הקק"ל.
בגיל צעיר יצאה חייה ללימודים בבית ספר יהודי בקובנה, שם למדה את מקצוע התפירה. כשפרצה המלחמה נשארה חייה בגטו בקובנה, ומשם נדדה בין מחנות שונים. אחרי המלחמה הגיעה ללודז' ושם נתבשרה כי ממשפחתה לא נותר איש. ב-1947, אחרי תלאות מרובות, עלתה חייה לארץ והגיעה לירושלים. בשנת 1948 הצטרפה לקבוצת יבנה בעקבות זלמן; לאחר שנה באו בברית הנישואין וביבנה קבעו את ביתם. כאן נולדו שלושת ילדיהם: רותי, אריה הי"ד ויעקב.
חייה עבדה במחסן הבגדים כתופרת, עבודה בה ראתה ייעוד. חלקת האלוהים הקטנה שלה היתה בהכנת תיקים לתפילין ולטלית לבני המצווה ולחתנים, בני המקום.
חייה טיפלה רבות בעולים שעלו מרוסיה, ושמרה אתם על קשר גם כשכבר נקלטו היטב בארץ.
בשנת תשל"ח נחת אסון גדול על המשפחה, כשאריה הי"ד נרצח ע"י מחבלים.
חייה הייתה אישה צנועה המסתפקת במועט, אישה חזקה ודעתנית שלא חסכה שבטה מהסביבה. לא לחינם הקפידה לכתוב את שמה בשני יודים, דבר שהוסיף משמעות וחוזק לשמה.
בית הכנסת היה עולם ומלואו עבורה ומילא את כל הווייתה.
שנותיה האחרונות היו מהולות בשמחה גדולה על הרחבת המשפחה ועל הדורות החדשים המצטרפים ונולדים, לצד מחשבות וזכרונות קשים ששבו והציפו אותה.
למעשה, רק בפני הדור השלישי פתחה חייה את סגור ליבה והתחילה לספר את שעבר עליה שם.
היא ראתה במשפחתה עוגן, והקדישה את מלוא תשומת לבה לכל דבר הקורה ועובר על מי מיקיריה.
יהי זכרה ברוך!
