אמא,
את שביעי של פסח תשס"ט לא נשכח כנראה לעולם.
זכינו לחגוג אותו לצידך, אבא; טל, ורד, אני, קמה ותומר, ולכבד אותך כמו שבודאי היית בוחרת אם היית יכולה. את שכבת לך ברוגע על המיטה בביתך ובודאי שבעת נחת מתשומת הלב שקיבלת. בסבלנות חיכית לצאת החג ורק אז, בדיוק אז, נשמת את נשימתך האחרונה והשבת את נשמתך לבורא עולם. שלמה, מסודרת ונקייה.
שנה עברה מאז חלית. עברת, ואנו אתך, מעלות ומורדות בדרך החתחתים. תמיד שלטה בך האופטימיות, האמנת כי תתגברי על המחלה. גם ברגעים קשים של אשפוז, טיפולים וכאבים, היית אופטימית. אבל המחלה הארורה והאלימה הכריעה אותך ב"נוק אאוט" במערכה האחרונה.
קשה לפרט את משלח ידך ופועלך ב-72 שנות חייך, שהיו מלאות עשייה ותוכן, בדרך כלל למען הכלל; מורה ומחנכת בבית הספר בשדה אליהו ולאחר מכן גננת בסעד; התנדבותך הענפה, במשך שנים רבות, למען יהדות ברית המועצות, אהבתך למוסיקה שכללה השתתפות במקהלות למיניהן, היותך קצרנית באסיפות
החברים, הדרכתך ב"מעוז מול עזה" ולבסוף הארכיונאית של סעד – בעבודה זו, שכמו נתפרה במיוחד למידותייך, באו לידי ביטוי חריצותך, שקדנותך, הדייקנות וטוב הטעם שכל כך אפיינו אותך. ועוד כהנה וכהנה עיסוקים וכישרונות.
בעיניי היית ותישארי אישה פשוטה, צנועה וטובה, החיה את חייה לפי אמונתה כמו שלמדת בבית אבא ואמא, סבי וסבתי האהובים מטירת צבי ז"ל, מהם ינקת תורה עם דרך ארץ.
הפרידה קשה לנו, אמא, אך לאחר שנפל הפור והבאנו אותך לביתך, יכולנו בצורה הכי מכובדת וראויה לסגור מעגל, בדיוק שנה מאז הכל התחיל, להיות אתך, ללטפך, לדבר אליך ולשחרר אותך ואותנו בכדי שננסה להמשיך מהמקום בו הפסקת.
בנך
שי
