אתמול בערב התייתמנו כולנו. עובדי הלול התייתמו מחבר מסור ושותף חרוץ; אנשי שמחת תורה, המשלבים בתוך ההקפות דברי תורה, ניגון מסורתי וּלגימה חריפה, התייתמו מאחרון פותחי השולחן; הגבאים התייתמו מהמביא ומוציא; החברא קדישא התייתמה מהראשון שבחבורה; צוות בית סביון התייתם ממי שבכל עת העלה חיוך על פניהם; ומעל כולם – התייתמה המשפחה, התייתמה אסתר והתייתמו הילדים. אחד מן החבורה שמת – תדאג כל החבורה כולה. יש מי שהתייתם היום משכן טוב, יש מי שהתייתם מחבר טוב, יש מי שהתייתם מלב טוב, מעין טובה, ממילה טובה, וכולנו התייתמנו מאיש טוב, "רֵע, אהוּב, אוהב את המקום, אוהב את הבריות, משמח את המקום, משמח את הבריות".
מרדכי עלה לארץ ממרוקו, אמו נפטרה בילדותו ואביו בבחרותו, אבל בתוכו בערה מנעוריו מורשת יהדות המזרח. כבן 19 נקלט ביבנה. כמקובל באותם ימים עבר מענף לענף בהתאם לצורך, וכך שימש כטרקטוריסט, פלח, כובס, אופה, נהג, ומעל לכל - לולן. לאחר שעשה בנהיגה כמיליון ק"מ, בתפקידו כמדריך מקצועי ראשון של המדגרה, וכשהתברר לו שרק 20% מהוצאותיו הן על אוכל ו-80% הן על סיגריות, פרש מהנהיגה ושב לעבוד בבית, למורת רוחם של הלקוחות שמאוד אהבו לארח אותו בביתם וללמוד ממנו בלוליהם.
יחד עם רינה האהובה הקים בית ונולדו מרים, יעקב ואלי. נפלא היה בעינינו הבית המחודש שהקים מרדכי עם אסתר תבדל"א, לאחר פטירתה של רינה. וכשנולדו רחל וחגית, וגם נוספו חתנים וכלה, ונולדו נכדים, לא היה מאושר ממנו.
מרדכי, לך בשלום. תחסר לנו רוחך הטובה, ויחסר לנו מבטך הצמא לדבר תורה.
יהי זכרך ברוך.
