אבא ברח מגרמניה ברכבת של ריחה פראייר. הוא עבר במקומות שונים בארץ, עד שהגיע לנחלת יהודה ומשם לעין הנצי"ב, התגייס לפלמ"ח, נשבה בידי הבריטים וישב בכלא עכו ובירושלים. לאחר שחרורו התגייס לצה"ל, עבר קורס קצינים וחזר לקיבוץ.
כאן בנה את ביתו עם אמא והקים משפחה לתפארת. מעולם לא יצא את גבולות הארץ; "את ארץ ישראל לא עוזבים, אפילו לא לזמן קצר", כך אמר.
אבא היה איש של עקרונות ואהב לעמוד על דעתו, אפילו באורח קיצוני מדי פעם. הוא בלט בסגנונו התמציתי והסגפני. את רעיונותיו המקוריים כתב בקצרה ואמר בקיצור נמרץ. כך היו גם אורחות חייו – ללא עודפים וללא קישוטים.
בהתחלה היה מעורב בחיי הקיבוץ ונאבק ממש בחירוף נפש על דעותיו. בשלב מסוים החליט שדי לו בכך, והעביר את כל מרצו ורעיונותיו ללימוד התורה וליצירתו האמנותית. הוא נסע לירושלים ללמוד בישיבה ובאוניברסיטה תורה וקבלה. בשלב זה החל גם בכתיבה של סיפורי ילדים מאוירים בצבעי מים ובגירי שמן למען נכדיו, ומכאן המשיך בעשייה האמנותית לכל גווניה.
שחזור רצפת הפסיפס של בית הכנסת ברחוב, שנמצא ברחבת בית הכנסת של עין הנצי"ב, היווה עבורו את תמצית ההוויה שלו: חיים של עבודת כפיים בקיבוץ, כשבית הכנסת מהווה את מרכז החיים הכללי והאישי. "דע לפני מי אתה עומד" – כך אמר לנו, ואנו, יחד עם כל באי בית הכנסת הבטנו בהשתאות על עמידתו הרצופה והמתבודדת משהו בבית הכנסת.
בתהילים קל"ג כתוב: "כשמן הטוב על הראש יֹרד על הזקן, זקן אהרון שיֹרד על פי מידותיו". זקנו של אבא היה סמלו, והוא ביטא את מידותיו הרבות: צניעות, למדנות, חריצות, פתיחות ומחשבה מקורית. אלה המידות שבאמצעותן נזכור אותך אבא, המידות שבהן ציידת גם אותנו ושבהן נשתבח תמיד.
יהי זכרך ברוך.
רפאל בן זאב
(מתוך ההספד)
