אמא טובה,
באשמורת שנייה, החלה נשמתך את מסעה האחרון בעולם הזה. מסע שהחל בצ'כוסלובקיה שבאירופה שליבה קרח ואצבעותיה טבולות בדם.
אמא, הבת העשירית והצעירה במשפחתה, הייתה ילדה צחקנית ואהובה. בגיל צעיר קדרו השמיים, ושנים אלו, בהן עברה במחנות הריכוז ואיבדה כמעט את כל משפחתה, היו הענן הכבד שהעיב על חייה.
אמא הייתה שורדת, את ענן האפר הצליחה לפזר במשפחה שהקימה עם אבא – ספּ. יחד הקימו בית חם, בו גדלנו שלושתנו: אביגיל, אמנון וגילה. בגיל צעיר ובאופן פתאומי מדיי – הלך מאתנו אבא ואמא הייתה צריכה להתמודד עם הלבד. השנים עם אבא האירו לה את הדרך והיא המשיכה את חייה במלואם – כשהיא מעניקה לילדיה ולנכדיה אהבה מלא חופניים.
אמא, כשמך היית, אשה טובה, מאירת פנים וסבלנית. רבים מילדי הקיבוץ זוכרים אותך באהבה. לימדת אותם בסבלנות אין קץ לקרוא ולכתוב, לדבר באנגלית ולעשות חשבון, ובעיקר לימדת כי אין יאוש בעולם כלל, ועם סבלנות ואהבה ניתן להגיע רחוק.
אמא לא הספיקה ללמוד באופן מסודר, אך כמבוגרת למדה והשתלמה בספרות, תנ"ך, טיפול בילדים ועוד. מופלאה הדרך בה הפכה אמא את העברית והאנגלית לשפות-אם, "בולעת" ספרים ואף כותבת וחורזת חרוזים בכישרון. שמחנו מאוד עם ספר הילדים שהוציאה אמא בגיל 70, 'על מה חושב פרפר רעב' – ספר הממצה את פילוסופית החיים שלה – "אין כמו בבית", והפרחים היפים ביותר, לא ישוו לפרחים של הבית.
מסעה האחרון כלל ההתמודדות קשה אך אמא המשיכה לטפח את עצמה, תמיד לבושה יפה, עם לק ושרשרת וטבעת והכי חשוב חיוך.
המדרש מלמד אותנו כי החולי הוא מעשה חסד שניתן לבני האדם, שיתכוננו לפרידה מן האהובים עליהם. זכינו לחסד, וגם כשדאגנו לך את המשכת לדאוג לנו ולהסתיר את מצוקותייך. זיכית אותנו בלימוד כיבוד הורים והכרת הטוב. בלילה השבת את נשמתך הזכה ויצאת למסע האחרון, מסע שאין בו כאב.
נשמה זכה, היי צרורה בצרור החיים.
אוהבים אותך מאוד
(מתוך ההספד)
