מנו, חברי ורעי
ערב החג נדם קולך. הקול של שליח הציבור משך שנים רבות, הקול המברך אינספור זוגות צעירים שבע ברכות, אך גם הקול שהולך לפני המחנה.
קולו של מנו נדם לפני זמן, אך לא קשר האהבה שהיה לו עם הזולת, אור עיניו, לחיצת היד האיתנה, הלב הרחב שהמשיך לפעום בהתרגשות, במעורבות ובהתעניינות.
מנו גדל והתחנך בעיר שטרסבורג. במלחמת העולם השנייה נאלצה המשפחה לעזוב את ביתה ולברוח אך ההורים הצליחו לשמור על המשפחה לבל תתפרק ותתפזר. מנו גדל כחניך וכמדריך נלהב בבני-עקיבא. בתור שכזה הכין עצמו לעלייה, ובגיל 19 הגשים את חלומו. את רוב שנות צעירותו בקיבוץ חילק מנו בין עבודתו כשרברב ובין תפקידיו ומעורבותו הציבורית. בתחילת שנות ה-60 יצאו מנו ומרים לשליחות בני-עקיבא בצרפת, ואמנם, רבים מבוגרי התנועה חיים כיום ברחבי הארץ בזכות החינוך התנועתי והעשייה המיוחדת שעשתה המשפחה בתקופת שליחותה.
מלחמת יום כיפור מצאה את מנו בתפקיד מזכיר הקיבוץ. במלחמה זו איבדה שדה אליהו שלושה מבניה ועוד בן נפל בשבי. מנו היה איש הבשורות הקשות ונשא עמו את חוויית המלחמה לאורך כל השנים. אחר כך גויס להוביל את קיבוץ מעלה גלבוע שידע משבר קשה ביותר, ועד מהרה הפך מ"מדריך מטעם" למעין אב רוחני של היישוב. את התקופה השנייה כמזכיר שדה אליהו קטעה פציעתו הקשה של דורון, בנו. מנו נרתם אז כל-כולו למשימה ועשה לילות כימים באהבת אין-קץ לסעדו ולתמוך בו. תוך כדי כך נרתם מנו ל'מפעל להדברה ביולוגית' (היום 'ביו-בי') שהיה אז בחיתוליו, והיה מהחלוצים שגידלו חרקים בחממות בתנאים קשים ביותר.
אין אנו יודעים מהלכיו של ריבונו של עולם, וכאנשי אמונה מנסים להשלים עם נסתרות חיינו, עם מכאובים ומכות. הירצחה של שירה ז"ל בתם של מנו ומרים בעת שליחותה הדיפלומטית, הותירה את המשפחה ואת חברי הקהילה בכאב שלא שכך עם השנים. כאבו של מנו ניכר היה בדמותו ששחה.
אנו מחפשים מילים להצדיק את הדין ולנסות להקל על הכאב, שאוחז ולופת כל אחד מאתנו, ואני מוצא עצמי מתחבר למילים הראשונות מתוך תהילים : "לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה".
זה היה חברנו מנו, שפתיו נעו והקול הפנימי נשמע, וכך נזכור אותו תמיד.
יהי זכרו ברוך
דני תמרי
(מתוך ההספד)
______________________________________________________
ד' תשרי תשע"א
הספד למנו טרופר ז"ל
שאול בשיא
משפחה יקרה,
כבן הדור הצעיר, יצא לי להפגש במנו בשני מעגלים שונים. הראשון הוא המעגל המשפחתי, כאבא של שירה. השני הוא במהלך עבודתו מרובת השנים בביו-בי.
בשני מעגלים אלה התחדדה דמותו של מנו כאיש של ערכים, של קהילה, כאיש של אנשים עם יכולת התבוננות והקשבה לזולת. ומעל לכל התמדה, עבודה קשה – האחזות בחיים.
במסכת ברכות דך ל"ב ע"ב אומרת הגמרא – "תנו רבנן ארבעה צריכין חיזוק ואלה הן: תורה ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ.
ועל כך אומר רש"י במקום "צריכין חיזוק – שיתחזק בהן אדם תמיד בכל כוחו"
בך מנו התמזגו ארבעה אלה באופן בו מימשת וחיית את חייך וכמו עליך אמר רש"י - שיתחזק בהן אדם תמיד בכל כוחו.
המפגש המשמעותי הראשון שלנו איתך היה לאחר הרצחה של שירה. הרגשנו כולנו את כובד המעמסה שכופף את גווך , ניסינו לעטוף אותך ואת מרים, חשנו את הקושי – אך גם את ההחלטה שלך להמשיך הלאה למרות הכאב ולמרות המצב הבריאותי שהחליש אותך.
בשנים האחרונות כבד עליך הדיבור יותר ויותר וכך גם היכולת לבטא את אשר על ליבך. בשיחות שהצלחנו לנהל ראיתי שאמנם קולך כמעט ונדם אך אתה ממשיך באכפתיות רבה להתבונן מסביב, להשכיל ולנסות לכוון שהדברים ילכו בדרך הנכונה.
למרות הקושי, זכור לכולנו המאמץ הגדול אותו עשה מנו לפני שנתיים, עת נבחר להיות חתן תורה. בשבת בראשית הוא עמד לפני חדר אוכל מלא והקריא במאמץ רב את הדרשה אותה הוא הכין.
אני רוצה לקרוא חלק מהדרשה שימחיש לנו את ההתמודדויות הערכיות של מנו במהלך חייו.
אני מצטט –
" במסגרת תפקידי כמזכיר פנים וכמלווה של הקיבוץ הצעיר מעלה גלבוע נפגשתי פעמיים עם הרב צבי יהודה קוק זצ"ל. בשתי הפעמים היה זה על מנת לקבל את הכרעתו בסוגיה:
האם לאפשר לחבר הקיבוץ להמשיך וללמוד תורה באופן מלא בישיבה, או לחילופין, להפסיק את הלימודים בישיבה ולחזור למשק ולעבודת האדמה?
בשתי הפעמים פסיקתו היתה ברורה, מיידית ואינה משתמעת לשתי פנים:
החבר צריך לחזור לעבודת האדמה באשר היא החשובה יותר בתקופה זו, היא הדורשת את מרב תשומת הלב - "מצוות יישוב הארץ היא מצווה לעכשיו ואילו לימוד התורה הוא לתמיד.
בהכרעתו של הרב צבי יהודה קוק זצ"ל שהזכרתי אפשר לראות את היחס הראוי בין שני ערכים אלו."
את עבודת האדמה קיים מנו הלכה למעשה. בביו-בי עבד מנו משנת 1984, בין הראשונים. תחילת דרכו היתה בצוות גידול אקרית הפרסימיליס ובהמשך עבר לעבוד במפעל הדבורים. גם כאן בלט הרצון של מנו לקדם, להתקדם, לשפר וליעל. בשנים האחרונות נחלש מנו והעבודה היתה קשה עליו. אבל, הוא אף פעם לא ויתר – בעקשנות, בהתמדה וברצון תמידי להיות פרודוקטיבי ויעיל הוא המשיך בעבודה ממש עד שתשו כוחותיו.
לפני חודשים בודדים הוא אף ברר האם יוכל לחזור ולעבוד בדבורים.
כשהייתי במפעל הדבורים עשיתי לי מנהג להכנס למנו כדי לשוחח איתו. היתה לו לחיצת יד חזקה מאוד, בניגוד גמור לגוף ההולך ונחלש. העבודה שעשה בהרכבת כוורות היתה עבודה פיזית ומאומצת ותמיד התפלאתי איך הוא מחזיק בה מעמד.
ביום הולדת ה-70 למנו ברך אותו שמעון שטיינברג בשם כל אנשי ביו-בי ואני רוצה להביא חלק מהדברים:
מהזווית שלי, מנו, אתה זכות הראשונים. אתה דור הנפילים. אלה שהתחילו את החלום הזה שנקרא ביו-בי.
זכות הראשונים לעולם תהייה שמורה בעיני לאלה שהתחילו, שנפלו כמעט בכל מהמורה אך קמו והמשיכו.
לאלה שידיהם לא רפו מעולם וחתרו בנחישות קדימה ולבסוף הגיעו!!
ועוד דבר שהערצתי אצלך: תמיד התבוננת. בעבודה כמו שלנו, עם בעלי חיים, ההתבוננות היא חלק נכבד מהעניין. אז התבוננת, למדת והצעת. איך לשפר, כיצד לייעל, מכסימום חומר עם מינימום פגיעה בפרסי. בבת עיניך.
ולעזאזל הזיעה, והכאב בידיים וקשיי הנשימה. כל-כולך היית בתוך העניין ואני אומר 'כל-כולך' לא בהשאלה אלה ממש "פיזית בשטח".
מנו, אנו מביאים אותך עכשיו למנוחת עולמים. באיוב כתוב "כי אדם לעמל יולד ובני רשף יגביהו עוף"
עמלת רבות בימי חייך ועכשיו הזמן למנוחת עולמים.
את דרשת חתן התורה לפני שנתיים סיימת כך:
"מאז שנת תשמ"ד אני עובד בביו-בי, לאחר שהספקתי למלא שתי קדנציות כמזכיר פנים (כולל התקופה הקשה של מלחמת יום הכיפורים) ושנים רבות של ליווי קיבוצי ההר החדשים.
בקשה אחת לי ליושב במרומים: שייתן לי כוח להמשיך ליהנות מהנכדים ומהמשפחה והמקהילה בה אני חי ופועל".
אנו מקווים מנו שבשנתיים האחרונות אמנם זכית לכל מה שביקשת - קיבלת כח להיות עם משפחתך, הספקת אף לחתן את נכדתך, והמשכת לחשוב, לחיות ולפעול.
תנוח בשלום על משכבך
