אמא, סבתא וציפק'ה – כפי שקראו לה הכול. לא לכל אחד קוראים ציפק'ה. לא לכל אחד, החברמניות והחברות שבשם מתחברים לאדם. וציפק'ה שלנו הייתה כזאת: בלתי אמצעית, לא דרשה כבוד. לא דרשה כלום, למעשה. רק רצתה לתת. טוב ליבה היה התכונה הבולטת באישיותה. החיוך הטוב, היד הפתוחה, המסירות והחריצות שהעמידו אותה שעות על הרגליים, בעבודה במטבח ובבית, על מנת שתוכל למלא את רצון החברים, המשפחה, הילדים ויצחק.
ציפק'ה נולדה למשפחה חסידית, שישיבה דורות בירושלים וגדלה בתל אביב הקטנה. משתי הערים, השונות כל כך, לקחה ציפק'ה את המתאים לה ולחברה איתה רצתה לחיות. את שנותיה הבוגרות הגשימה בקיבוץ סעד, שם התחתנה, ילדה את ילדיה, סעדה את שלום בעלה שחלה, ושם התאלמנה. עם נישואיה ליצחק עברה לעין-הנצי"ב.
לא קלים היו חייה של ציפק'ה, אך היא, במזגה הטוב והמתחשב, לא העמיסה את קשייה על האחר. רק מעטים היו שותפים לצערה וכאבה על אובדנו של בעל נעוריה, ומותו של הבן המשותף לה וליצחק- נחמן ז"ל. בתוכה שמרה את הדברים, אצרה אותם עמוק פנימה, ולסובבים האירה פנים ואמרה: הכול בסדר.
אכן, ציפק'ה הייתה מאותן נשים צדיקות בהווייתן, אלה המוכנות לתת, אפילו להקריב לזולת, ולעצמן לא דורשות מאומה. ציפק'ה, אמא- זה היה היפה שבך, אך זה גם מה שהביא אותך למצבים שהיה לך קשה להתמודד עימם. השנים המאוחרות היו שנים קשות לך וליצחק. התמודדתם ביחד, בצניעות האופיינית לכם, והדאגה זה לזה, הרצון להמשיך ולחיות במשותף הייתה נוגעת ללב ומרגשת.
אך ביום זה ובשנים הבאות נרצה לזכור אותך בשנותייך הטובות. איך ביתך- ביתנו היה שוקק חיים ומעשים וריח תבשילים. איך ביקרת בכל מקום, טיילת ברחבי הארץ שכל כך אהבת, וכמה יפה שרת בקולך הנעים, והנאתך דבקה בשומעים. באת מירושלים, ממקור האמונה, היית אישה מאמינה באלוהים ובאדם. גדלת בתל-אביב השוקקת, העמלנית, בגרת בקיבוץ כמגשימה נאמנה. חיים מלאים שנרצה להעביר את תוכנם הלאה.
תחסרי לנו מאוד- אמא, סבתא, ציפק'ה.
יהי זכרה ברוך
רחל אולרייך
(הכלה)
בשם המשפחה
