סבא יקר, סבא אהוב, סבא שלנו, סבא שלי.
לפני כמה שנים, כשהשמיעה שלך כבר לא הייתה במיטבה, אני זוכרת שאמרת לי שאותי אתה שומע גם בלי המכשירים. אני בטוחה שגם עכשיו אתה שומע, כי תמיד הקשבת לי מעומק הלב, לא רק מהאוזניים. והלב הזה, רחב ומכיל ואוהב אדם ואוהב עולם ואיננו מלא.
איך אתחיל להודות לך?
על הקבלה המלאה, המוחלטת. מעטים כל כך זוכים להיות אהובים ככה, ומעטים יותר זוכים לאהוב בלי תנאי, במסירות, כמו שזכית אתה.
על השיעור הנחרץ באופטימיות. אפילו לפני שבוע סיפרת לי שנכנסת לבית החולים בחיוך. מה הפלא שהרופאים גמלו לך בחיוך? מי יכול לעמוד בפני חיוך עדין ומתוק וילדי וקסום כזה?!
על שזכיתי ושיתפת אותי בלימוד התורה שלך, נתת לי מקום, גרמת לי להרגיש נינוחה – להעיר, לשאול, להתערב בניסוח של המאמרים, להציע רעיונות, להרגיש שהתורה גם שלי.
סבא מרדוק שלי יקר, יותר מהכל, אני חושבת, אני רוצה להודות לך על האנושיות.
ידעת לגעת בכמה מילים, חיבוק, חיוך ונשיקה – בדיוק במה שכואב, בלב הקושי, ולא התבלבלת מהחיצוניות המחוספסת.
תודה על הפינוקים שיחד עם סבתא פינקתם את כולנו ותודה על הזוגיות המגדלורית שלכם,
בשם כולנו אני רוצה להודות על הסבא הכי טוב שיכולנו לבקש שבו ה' חנן אותנו. אני רוצה לבקש סליחה אם לא תמיד זכינו לגמול בהתאם, להגיע מספיק ולהרעיף, קשה להיכנס לנעלי נפילים כמוכם.
לך ולנו אני מאחלת שנזכה להאדיר את הטוב שלמדנו ממך, שנזכה למשפחתיות מלוכדת וחמה כמו שעמלת בשבילה, שנדע להעריך את הטוב ולברך עליו ולהיות כמוך – אוהבי אדם, חיים, עולם וטוב, חפצים בטוב ופועלים אליו, ושתהיה גאה בכולנו.
אני אוהבת אותך כל כך, סבא
יהי זכרך ברוך
אבישג
(מתוך ההספד)
הספד הנכדה רותי
פשוט לא חשבתי שתמות אי פעם. פשוט. הייתי בטוחה שסבא שלי תמיד יהיה כאן. חלק מהנוף.
בסביבות קסטינה מתחיל איזה דגדוג קטן שמטפס מקצות האצבעות. מרכז שפירא, בשלב הזה כבר נעמדים באוטובוס... הפניה ימינה למשואות קצת מסוכנת אז נדרכים לרגע ואז תוך רגעים אחדים אופפת אותך שלווה. חיוך קטן מתפשט. בדרך כלל בשלב הזה אני פותחת חלון, נושמת עמוק את האוויר הצח, ריח הפרחים והרפת. עוצמת עיניים חזק ובשניות כל רגעי החופש של ילדותי עושים סיבוב ומערבבים אותי. עוד פניה קטנה, כמעט בלתי מורגשת ואז רואים תיכף את הבית עם התריסים האדומים. בית. הכי בית שאפשר. מחנים את הרכב וכשיוצאים חייבים להרים את הראש, אולי לבדוק עד כמה גבהו עצי הפקאן. עוד שניה ונשמע את קריאת ה"בובל'ה" של סבא. "חיה, תראי מי פה". נשיקה על המצח.
בעצם, כבר לא.
סבא מבקש מאיתנו לא להתאבל הרבה, אבל אני חושבת שאולי הוא מתכוון שלא נתאבל הרבה זמן, על עצמת האבל אין לו שליטה. על הכאב החד כשמבליחה התודעה שהוא איננו.
אני שואלת את עצמי מהו הדבר המהותי ביותר שסבא הנחיל לי. והנה התשובה בגוף השאלה. עצם העובדה שאני שואלת את עצמי שאלות. על כל דבר, על כל עניין. הסקרנות, ההתבוננות מחדש על דברים שמוכרים לי. כל אלו לקוחים מסבא. כל מי ששמע שיעור מפי סבא מכיר את התנועה שבה הוא מגרד בראשו ואומר "אכן, זו שאלה קשה". והוא מתכוון לכך במלוא הרצינות. הרי כל שבת נתן שיעור על פרשת שבוע. הוא לא חזר על אותו שיעור מידי שנה, אלא חזר ופתח את המקרא, קרא את הפשט, שאל, הקשה, פנה לדרשנים והרכיב שיעור מופלא.
רק בערב פסח באתי לומר חג שמח עם יואב וינאי, בניי. סבא, התיישב בקושי ושאל על חג הפסח. שאל, שאלות מהותיות, שהציקו לו. יואב וינאי אמרו את דעתם וסבא הקשיב. ונהנה. כל כך נהנה. הוא אמר: "תראו איזה נינים יש לי, יודעים כל כך הרבה". מעולם לא היה קצר רוח כלפי מי מאיתנו.
ההנאה. חלק בלתי נפרד מחיי היום יום של סבא. הנאה מדברים גדולים וכקטנים. הנאה מאוכל. בעיקר מהאוכל של סבתא שהקפיד לשבח. הנאה מהטבע שסביבו ומכל יצירותיו של הקב"ה: אשתו, ילדיו, נכדיו וניניו. עם ישראל וארץ ישראל. ועם ההנאה היתה שזורה הכרת הטוב. ואת המצוות סבא היה מקיים גם כן מתוך הנאה רבה. מתוך שמחה.
אני מרגישה שסבא וסבתא, כשהתחתנו, יצרו חדש במקום ישן. לא הרגשנו שאנחנו סוחבים משקולת של המשפחות שהיו ואינן. סבא וסבתא, מנקודת מבט שלי, פתחו דף חדש ויצרו שושלת חדשה. שושלת איתנה שענפיה משורגים וצבעוניים ושורשיה נטועים עמוק בארץ ישראל. יחד עם זאת, כולנו מכירים את בני משפחתם שנרצחו ע"י הנאצים ימח שמם ואת האהבה של סבא וסבתא למשפחתם ואהבת משפחתם כלפיהם הם לקחו איתם ופיזרו הלאה לכולנו.
הם יצרו מסורות משפחתיות אותם אני מקווה שנמשיך לקיים. מפגשים משפחתיים בחנוכה וביום העצמאות, מפגש אחים בראש חודש, שיחות טלפון בערבי חגים ועוד. הרשות נתונה ליצור מסורות חדשות. נכון, מפגש חנוכה לא יהיה אותו הדבר בלי סבא שעומד ומחלק את מעטפות דמי חנוכה בסדר מופתי, לפי הגיל. מתנצל בפני הדור השלישי שאין מעות לכל אחד אלא מעות משותפות לכל משפחה. אבל, שבת אחים יחד היה משמח אותו עד מאד.
זכות גדולה היתה לנו שהכרנו את סבא ושאנו צאצאיו. אבידתו אבידה גדולה לנו, משפחתו, אך גם לקהילת משואות יצחק ולאחרים. אני מרגישה שיש לנו הזכות והחובה, יחד, להמשיך דרכו, שהיה מתלמידיו של אהרון, אוהב שלום, רודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה.
דברים שנאמרו ע"י הרב נהוראי בלוויה
יענקלה אמר לי היום כמה פעמים - הלכת לעולמך ביום השמיני לעומר המסמל את החסד שבגבורה – זו תמצית חייך חסד שבגבורה. מעין העדינו העצני שדורשים עליו חז"ל: כשהיה יושב ועוסק בתורה - היה מעדן עצמו כתולעת, ובשעה שיצא למלחמה - היה מקשה עצמו כעץ. שילוב של חיי רוח עם עבודה פיזית קשה ללא פשרות. מצד אחד, היית עדין ורך מלא בחיוך קורן רגיש ומקשיב אבל ידעת היטב להביע את עמדותך בנחרצות ולפעמים בתקיפות. דברים היוצאים מהלב איש אמת הרודף שלום. דובר אמת בלבבו, שאינו יודע מהו אחד בלב ואחד בפה. קשה לתמצת על רגל אחת הסטוריה בת 90 שנה המלאות וגדושות בעשייה ובלימוד. ובכל זאת את המעט נזכיר, אבן משמעותית ראשונה היתה בעת שעלית לארץ והיית ממקימי שדה אליהו. הגעת למקום יבש וצחיח עמק בית שאן ושם עבדת קשה והיית שותף להפרחת המקום. היית איש אדמה מתלמידיו של רבי ישמעאל שדרש את הפסוק: 'ואספת דגנך - הנהג בהן מנהג דרך ארץ'. חיים מלאים בתורה ועבודה. לחמת בגבורה במלחמת תש"ח והיית עובד ה' העובד את אדמתו.
חיים מרדכי שפתותך שושנים נוטפות מור עובר. דקדקן וידען בקי ברזי השפה העברית ורודף אחרי פשטי המקראות. מעמיק ודולה מתורתו לאחרים. בו ביום שנקראת לדגל החינוך עשית זאת בנאמנות ובמסירות. כאן במקום הזה עומדים רבים מתלמידך, החבים לך חוב גדול על התורה הגדולה והרחבה שזכו ללמוד מפיך. תורת חיים שיש בה מעשה, תורה רחבה שיש בה פתיחות ויצירתיות נועזות מסורת וחידוש.
שאלו תלמידיו את רבי פרידא: במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא קדמני אדם לבית המדרש. הקביעות היתה נר לרגלך היית ממשכימי בית המדרש ומראשוני הבאים לבית הכנסת. התמדת בחברותא קבועה בין מנחה למעריב עם שמואל שיאריך ימים ושנים. הפצת תורה והעברת שיעורים קבועים המלאים בהוד והדר ממש עד הרגע האחרון בכל שבתות השנה ובימי החול. אציין תכונה אחת מיוחדת שהיתה חלק מאשיותך הכבירה עד הרגע האחרון. מעולם לא היית כפוי טובה וידעת להוקיר ולהודות על הטובה הגדולה שזכית באריכות חיים מלאים במשמעות ויצירה. אמרת לי מספר פעמים שאסור להיות להיות כפוי טובה. בתקופה האחרונה נאבקת על חייך וזכית להאריך עוד ימים מספר כדי לזכות ולחגוג פסח נוסף בחייך ולומר פעם נוספת: 'והיא שעמדה לאבותנו ולנו'. לאחר שחרורך מבית החולים בקשת מיד לברך הגומל. נאספנו לפני כשבועיים בביתך ושמענו בקצירת האומר דברים עמוקים למשמעות החיים. שאלת בכנות המיוחדת שלך: מה הפרוש הגומל לחייבים טובים שגמלני כל טוב וכי הקב"ה גומל לנו וכי הוא חייב לנו את החיים?! החיים הם מתנת חינם. נשארת בקושיה אבל את אותם חיים שגמל לך הקב"ה זכית לממש עד תומם באהבת האדם והמשפחה והקהילה.
חיה, אין אדם מת אלא לאשתו שהקב"ה יתן לך כוחות חזקים להתמודד עם מציאות חדשה נפשו היתה קשורה בנפשך ראי נחת ממשפחתך העניפה.
תהיי נשמתך צרורה בצרור החיים, אמן.
דברים מפי הנכדה אבישג
(בתו של יונתן)
סבא,
סבא יקר, סבא אהוב, סבא שלנו, סבא שלי.
לפני כמה שנים, כשהשמיעה שלך כבר לא הייתה במיטבה, אני זוכרת שאמרת לי שאותי אתה שומע גם בלי המכשירים.
אני בטוחה שגם עכשיו אתה שומע, כי תמיד הקשבת לי מעומק הלב, לא רק מהאזניים. והלב הזה, רחב ומכיל ואוהב אדם ואוהב עולם ואיננו מלא.
איך אתחיל להודות לך?
על הקבלה המלאה, המוחלטת. מעטים כל כך זוכים להיות אהובים ככה, ומעטים יותר זוכים לאהוב בלי תנאי, במסירות, כמו שזכית אתה.
באיזשהוא שלב הבנתי שהאמון שלך בטוב ובי כל כך עמוק – שפחות משנה מה אבחר – אתה כבר תמצא איך להיות גאה בי, תמצא טוב להאיר עליו ולהתמקד בו, ויהי מה.
איך להודות על השיעור הנחרץ באופטימיות. באמת שידעת לשמוח ממה שיש, אפילו לפני שבוע מצאת במה להיאחז: סיפרת לי שהחלטת שאם יקבלו אותך יפה הרופאים שאמורים לדווח לך על תוצאות הבדיקות – תראה בזה סימן. סיפרת לי שנכנסת בחיוך.
סבא, מה הפלא שהם גמלו לך בחיוך? מי יכול לעמוד בפני חיוך עדין ומתוק וילדי וקסום כזה?!
להודות על שזכיתי ושיתפת אותי בלימוד התורה שלך, נתת לי מקום, גרמת לי להרגיש נינוחה – להעיר, לשאול, להתערב בניסוח של המאמרים, להציע רעיונות, להרגיש שהתורה גם שלי.
תמיד הקשבת בשמחה לחידושים שלי, נתת לי להרגיש מוערכת, לפעמים אפילו נערצת. אתה יודע כמה מיוחד זה שאדם כל כך מלומד, משכיל ובעל ניסיון יודע להקשיב ככה?
אני בטוחה שאנחנו בין הנכדים היחידים שסבא שלהם למד להשתמש במחשב בגיל 90 ושלח להם מייל. תהיה בטוח, אני מספרת על זה בגאווה שוב ושוב. בזכותך אני יודעת שאף פעם לא מאוחר ללמוד, להתחדש.
סבא מרדוק שלי יקר, יותר מהכל, אני חושבת, אני רוצה להודות לך על האנושיות.
אני זוכרת כמה הזדמנויות שדיברתי איתך נסערת וכאובה, והחבאתי את הדברים במילים שכלתניות. ידעת לגעת בכמה מילים, חיבוק, חיוך ונשיקה – בדיוק במה שכואב, בלב הקושי, ולא התבלבלת מהחיצוניות המחוספסת. תודה על שתמיד היה אכפת לך, אפילו עכשיו לפני החג דאגת שלא "תהרוס לנו" אותו חלילה.
תודה על סבר הפנים היפות שבו קיבלת את כולנו, בלי להעביר ביקורת על כמה הגעתי או התקשרתי וכמה לא. רק לאחרונה הרשית לעצמך להגיד, בעדינות מופלגת, שאתה מתגעגע. שאתה יודע שאני עסוקה, אבל תשמח אם אבוא.
תודה על זה שתמיד הודית על מה שנעשה בעבורך – אפילו על ביקור שבו פינקת והרעפת היית מודה. שלא ציפית מאיתנו לדבר כאילו הוא מובן מאליו.
תודה על הפינוקים שיחד עם סבתא פינקתם את כולנו, בחן, בחסד ובאהבה נפלאה כזו, לאורך הילדות, הנערות והבגרות שלנו. הזכרונות המתוקים יצוקים בכולנו, ועוזרים לנו לדעת לפנק אחיינים, ילדים ונכדים. תודה על הזוגיות המגדלורית שלכם, על הביטחון שבזכותך נטוע עמוק בתוכי – שהטוב יותר אמיתי במציאות מכל רע, שאפילו כשמר ממר יש מתיקות שאפשר לטעום.
לפני שבועות בודדים הגעתי לביקור ודיברנו על המאמר על הגמול, וענית לי בסבלנות. אני לא זוכרת איך בדיוק הגענו לזה, נדמה לי שאמרת שיש לך עוד כמה מאמרים שאתה רוצה להספיק לכתוב. אמרתי לך שאני רוצה שתרקוד ותשמח איתי בחתונה שלי, ועוד ימים ושנים אחריה, וענית לי בעדינות שגם אתה רוצה, אבל אתה מודה על כל הטוב שבו ה' חנן אותך. עוד שיעור לאוסף.
אז בשם כולנו אני רוצה להודות על הסבא הכי טוב שיכולנו לבקש שבו ה' חנן אותנו, אני מקווה שאתה מרגיש את האהבה והכרת הטוב מעבר למילים שמנסות לגעת. ולבקש סליחה אם לא תמיד זכינו לגמול בהתאם, להגיע מספיק ולהרעיף, קשה להיכנס לנעלי נפילים כמוכם.
לך ולנו אני מאחלת שנזכה להאדיר את הטוב שלמדנו ממך, שנזכה למשפחתיות מלוכדת וחמה כמו שעמלת בשבילה, שנדע להעריך את הטוב שיש ולברך עליו ולהיות כמוך – אוהבי אדם, חיים, עולם וטוב, חפצים בטוב ופועלים אליו, ושתהיה גאה בכולנו.
אני אוהבת אותך כל כך, סבא, הנכדה שלך, אבישג
מתוך צוואתו ללוויה
אנו הוריכם, מבקשים מכם לבוא לקברינו רק כאשר ההלכה מחייבת זאת, היא אינה מחייבת זאת למשל, בימי הזיכרון. במקום לבוא לבית הקברות נבקש מכם להפגש כל שנה ביום הזיכרון של אמא או ביום הזיכרון של אבא במקום נוח לכם. תלמדו משהו לזכרנו, תסעדו סעודת מצווה, זה גורם לנו נחת לחשוב על כך.
עזרו נא זה לזה רוחנית וחומרית משפחתנו עשויה להיות במשך הזמן כח עצום. מעולם לא היו מריבות במשפחתנו השמתם לב לכך? זה מדהים.
אנו מבקשים מכם בכל לשון של בקשה, לא להתאבל עלינו יותר מידי. הקב"ה עשה עימנו כל כך הרבה חסד, הוציא אותנו מן הגולה לפני השואה, הביא אותנו לארץ ישראל, ארץ חמדה, שאנו כל כך אוהבים אותה. ה' הפגיש אותנו, ועל ידי כך עשה אותנו מאושרים ביותר. אם תתאבלו יותר מידי עשוי הדבר להיראות ככפיות טובה, וזו עבירה גדולה, נבקש אם אפשר שלא יספידו כל אחד מאיתנו יותר משנים כדי לא ליצור טירחת ציבור. תבקשו מן המספידים לומר רק דברי אמת.
מכתב שכתב מרדוק ז"ל לרופא המטפל.
ד"ר אלדר היקר,
מאז שנפטר קרובי, ד"ר זיסמן מונטנר, שהיה מגלה את ספרי אסף הרופא, שתרגם את ספרי הרפואה של הרמב"ם מערבית לעברית, שהיה רופא מסור למטופלים שלו, שהיו לו 3 תעריפים: לעשירים – מחיר מלא מלא. לבינוניים – מחיר זול ביותר. לעניים טיפול חינם. נתן כסף לארוחה ועוד, חשבתי שזן זה של רופאים נעלם, ובזה טעיתי.
נתקלתי בך לראשונה במלקה המטולוגית בקפלן, ומן הרגע הראשון שפנית אלי בחיוך מקסים, ראיתי שטעיתי, זן זה של רופאים לא נעלם – שכנעת אותי בשיחה קלה ומבודחת, להסכים לקבלת טיפול רפואי נגד סרטן הלימפה. באותו זמן חליתי גם במחלות נוספות, ואושפזתי במחלקה הפנימית של קפלן שבקומה השישית. מה מופתע הייתי עם ביקורך הראשון אצלי במחלקה. יש לזכור שמשרדך בקומה שמתחת לקומת הקרקע, יש גם לזכור, שאתה אדם עסוק ביותר, אינך הולך ממקום למקום, אלא רץ בפרוזדורים עמוס תיקים ולא פעם אחת באת לבקר אותי, שש פעמים. לא האמנתי למראה עיני, וכל פעם גם בדקת אותי קצת.
גם המלווים אותי ציינו את החיוך המלבב שלך, את הנכונות לענות על כל שאלה בלי להתעצבן, אלא מתוך הקשבה. למדתי מן ההיכרות איתך, שזן זה של רופאים נהדרים לא נעלם ואפילו רק על הכרה זו אני חייב להודות לך מכל הלב.
תודה לך, דוקטור יקר על טיפולך המסור והסבלני, המתחשב בצרכים של חולה שמעל 90 שנה.
הלוואי וירבו הרופאים שיהיו כמוך.
תודה, מרדכי עמית
סבא מרדוק מברך ביום הולדת 50 שנה ליהונתן
סבא מרדוק ספורים עליו יום העצמאות תשסא
סבא מרדוק - נחום מספר בשבעה
סבא מרדוק במסיבת יום הולדת 70 לחיה
