בתיה נולדה כבת משק. בהמשך, עזבו הוריה את טירת צבי, אולם בתיה חזרה והקימה את ביתה כאן, מתוך אהבה, והביאה איתה כלים אישיים שרכשה בקרב משפחתה, בשנות בגרותה בבני ברק. שמרה על שפה ייחודית, שפת ה"יידישקייט" מבית. כגננת מקצועית ומנוסה קיבלה את 'גן צבי'. בבית הספר השקיעה בחינוך לערכי היהדות, לצד ההוראה המסודרת והמושקעת. הורי התלמידים פרגנו לה על כלים טובים שרכשו תלמידיה, מתוך בטחון ואמונה בדרך. חברותיה לצוות, המורות, נהנו מעבודת צוות פורייה ונעימה.
כאשר נבחרה בתיה לוועדת בית הכנסת, הכניסה סדר מופתי בחלוקת מקומות הישיבה לנשים בחגי תשרי ולא חסכה מאמץ כדי שכל אשה ובת תוכל להתפלל בנחת ובכוונה.
כאשר נפרדה מבית הספר בשל קושי פיזי, הצמיחה עצמה מחדש בספריה של הקיבוץ. ללא לאות למדה את המקצוע ושילבה את המחשב ככלי עזר בהשאלת ספרים. לבוא ביום חמישי ולמצוא את הספרים שרצית, מוכנים בשבילך, זו הייתה חגיגה אמיתית. בתיה חשבה על כל אחד, התאימה את הספר לטעמו, ובנוסף כיבדה כל אחד בסוכריה, וסיימה בשיחה נלהבת על הספר שהחזיר... כי היא כבר קראה אותו כמובן.
בתיה יקרה. מאז התברר, לפני 20 שנה, שקצב הלב שלך הופר, עברת פרק ארוך של ייסורים. אבל מאז ועד הסתלקותך, קצב הרוח שלך וקצב הרצון לא הופרו. את לימדת אותנו גבורה מהי; את, שנאנקת בכאב פיסי יומיומי כדי לשרוד ולראות את ילדייך מתחתנים, את נכדייך נולדים, ואת התקדמותו האישית של כל אחד מהם.
היית אומרת: "אני רוצה לחיות", "אני אוהבת לחיות". סביבך התקבצו למען מטרה זו אנשי רפואה, משפחה וחברות, ובמיוחד נתן, אשר כשמו כן הוא: נתן את כל אשר יכול אדם לתת לרווחת נפש אהובה, עבורך.
יהי זכרך ברוך.
מן ההספד, רותי בן דוד
