אנו נפרדים ממך היום, גאולה חברתנו, רעייתו של שלמה יבל"א, אמם של שמחה, גוני ואמי, וסבתם האהובה של נכדים רבים. חיית בינינו מעל 60 שנה, וכשאחד נפרד מהחבורה, כואבת ובוכה כל הקהילה כולה. בשנתיים האחרונות מיעטת להיראות בציבור. התכנסת לפינתך ולעצמך עם הכאבים והזיכרונות, מוקפת בבני המשפחה ובחברייך הקרובים. אך גם בשנים אלה, כמו בשנים עברו, אפיינה אותך הצניעות בהליכותייך ובאורחות חייך:
אתמול, בעיצומו של טיול, תפסה אותנו, כמה משפחות מהקיבוץ ובני הקיבוץ, הידיעה על מותך. אמר האחד: גאולה לימדה אותי לאחוז נכון במזמרה ולבצור. אמר השני: גאולה לימדה אותי לזהות מזיקים. אמר השלישי: גאולה לימדה אותי למיין ולארוז. נדמה שלימדת אותנו לאהוב את עבודת האדמה, את החיבור אליה. ואכן, מרבית שנותיך בשדה אליהו עברו עליך בכרם ובמטע הרימונים.
גאולה נולדה באנקונה, למשפחה שהיתה מחוברת למסורת ישראל. כבר בילדותה דבקה בציונות. בשנת 1943, כשאיטליה נכבשה על ידי הגרמנים, נאלצה המשפחה לברוח, ומצאה מסתור בכפר קטן בהרי האפנינים. תקופה זו היתה זכורה לגאולה כסיוט מתמשך - המחסור, הפחד, החורף הקשה והבלתי נודע.
אחרי השחרור, השתתפה בסמינר מדריכים שבחרו להדריך וללוות יתומים שאחד מהוריהם או שניהם נלקחו למחנות, ולהיות להם למשענת תומכת. החיבור של גאולה לילדים היה באמצעות ההומור והשובבות, שאפיינו אותה מאוד. ילדים אלה היו נאמנים לה ביותר, גם במחנה וגם לאחר שעלו ארצה. ב-1949הגיעה גאולה לשדה אליהו, ובלטה בשובבותה ובשמחת החיים שהיתה בה.
לפני שנתיים, נפגשתי עם גאולה בבית החולים. באתי לבקרה לזמן קצר ונשארתי כמעט שעתיים. מבעד לעיניה נגלו לי יותר מכל ארכיון או אלבום תמונות, נופי הקיבוץ וחבריו. גאולה כל כך הצחיקה אותי בתיאוריה. באתי גם למחרת ומאז היתה קירבה בינינו.
אנו נפרדים ממך, גאולה היקרה, נוחי בשלום על משכבך והיי לנו מליצת יושר.
יהי זכרה ברוך
תחיה תמרי
(מתוך ההספד).
