אמא, את הולכת לעולמך בשיבה מופלגת בשנתך התשעים ושבע
ואילו אנו כאן, הנשארים בעולמנו זה, עצובים וחשים הקלה כאחד. אכן עצובים אנחנו, כי את היית הקשר האמיץ שלנו לעבר הרחוק, לימים אחרים ולזמנים אחרים בארץ נכר. ובלכתך מאתנו היום יועם הזכרון ויתחיל לשקוע אט אט לתהום הנשיה.
אך גם הקלה מסוימת עמנו, כי היום נגאלת מיסורים רבים וקשים שנשאת עמך בתקופה האחרונה, שהרי דווקא בך התקיימו דברי קהלת : ".... עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ".
שהרי את, בימי חלדך, ידעת סבל רב, החל מימי ההתחלה עם עליית הקיבוץ על הקרקע כאן, במקום זה. בהיותך אם צעירה בת עשרים ושש, חלית בשחפת ונותקת לשנים ארוכות מילדיך הרכים, ואף בשנותייך האחרונות פקדו אותך מכאובים שונים ומשונים, לא עלינו.
ממש בימים אלו לפני שבע שנים הלך אבא לעולמו, וכעת תצטרפי אליו. אני בטוח שהוא מחכה לך שם למעלה, באהבה ובנאמנות ממש כפי שהיה במשך שישים ושבע שנות חייכם המשותפים.
תולדות משפחתנו, משפחת אדלר בקבוצת יבנה, התחילו במאה הקודמת ברודגס בשנים 1934—1933. מאותה תקופה כבר חלפו להם ארבעה דורות, וכמעט שמונים שנה בהן חיית כאן בקבוצת יבנה והיית שותפה נאמנה לדור שחלם והגשים - חלם מדינה, חלם קיבוץ וחלם חיי תורה ועבודה ללא כחל וסרק. כל אלו הגשמת יחד עם חברייך מאז, שכעת תנוחי לצידם לעולמים.
אני, כבנך, יכול רק לומר לך תודה שבחרת בדרך זו, שבחרת לחיות בקבוצת יבנה ולעשותני בן קבוצת יבנה. אמנם הקשר הפיזי ניתק היום, עם לכתך לדרכך האחרונה, אך הקשר הנפשי העמוק עם כור מחצבתי לא ינתק לעולם, ועל כך אני אומר לך: תודה אמא.
והנה אנחנו כאן, הממשיכים בדרך כחוליה בשרשרת, לנו נותר רק לבקש שהלוואי ויתקיימו בנו מילות השיר: "הימים שעוד נכונו לנו, שיהיו נכונים, שיהיו רכונים, שיהיו מעלינו כמו כפות תמרים".
יהי זכרך ברוך.
בנך,
שאול אדלר
